החלטה בתיק בשא 11459/07

בפניי בקשת המדינה (הנתבעת), לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להוצאות, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות").

בכתב התביעה נטען, כי ביום 21.7.06 בעת שהמשיבים היו על גג בית בעזה ובחדר המדרגות של הבית, ירו לעברם טנקים של צה"ל, אשר היו ממוקמים כ-300 מ' מהבית, וכתוצאה מכך נהרגו המשיבים 1- 4 ונפצעו המשיבים 5 - 6. בגין כך עותרים המשיבים לחיוב המבקשת בפיצויים.

המבקשת מכחישה, בכתב הגנתה, את נסיבות הפגיעה הנטענות ע"י התובע ואת טענתו, ולחילופין טוענת היא, כי לא מוטלת עליה אחריות, בטענות שונות.

המבקשת טוענת, כי די בכך שהמשיבים הינם תושב האזור, אשר אין בידם להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם תוכל המבקשת להיפרע הוצאותיה במקרה שהתובענה תידחה, כדי לחייבם בהפקדת ערובה, מה גם שאין  כיום אפשרות של אכיפת פסקי דין, או גביית הוצאות בשטחי האזור.

המבקשת עותרת לקביעת ערובה בסכום ריאלי, אשר יכסה את כל הוצאותיה, כמתחייב מלשון תקנה 519, ומצביעה על כך שמדובר בתביעה אשר הוגשה לביהמ"ש המחוזי, ועל ההוצאות הרבות אשר ייגרמו לה, עקב  ניהול ההגנה בתובענה זו והיא עותרת להטלת ערובה, בשיעור הולם, תוך שהיא מפנה להחלטות אשר השיתו ערבויות בסכומים גבוהים.

ב"כ המשיבים טענותיה של המבקשת הינן  סתמיות וכי ,  כל מטרתה היא לחסום את דרכם של המשיבים מבירור התביעה, וזאת - משיקולים זרים ותוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט.

ב"כ המשיבים מצביע על דרכה השיטתית של המבקשת להגיש בקשות כגון זו בכל התיקים, ללא אבחנה וללא הצדקה, ומפנה לפסקי דין,  אשר הדגישו את חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, כזכות יסוד, ואף טוען לגופה של התביעה ולסיכויי הצלחתה הגבוהים.

 יצויין, כי המשיבים לא טענו כי אין ביכולתם להפקיד ערובה ולא טענו דבר לענין מצבם הכלכלי, אולם מטענתם, לפיה חיוב בהפקדת ערובה יחסום את דרכם, נכונה אני להניח, כי הכוונה לכך שאין ביכולתם הכלכלית להפקיד הערובה או כי יקשה עליהם מאד לעשות כן.

דיון ;

אכן, זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד חוקתית מן המעלה הראשונה - רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 29.

אולם, גם היא (כמו זכויות יסוד אחרות), אינה עומדת בבדידותה. אחיות לה זכויות אחרות, בין זכויות יסוד ובין זכויות פחותות מהן במעלה, ועל הדין לאזן בין כל הזכויות "החיות" במרחבה של התובענה.

דינים שונים קובעים זכויות שונות הצריכות איזון ביניהם, ולענייננו קובעת תקנה 519(א) לתקנות, כי ביהמ"ש רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.

אמנם, בתקנה 519 לא נקבעו קריטריונים לאופן בו יופעל שיקול דעתו של ביהמ"ש, אולם הפסיקה קבעה מספר כללים, המדריכים את ביהמ"ש בשיקוליו.

המקרה המובהק לחיוב בערובה הוא, כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל ואין לו נכסים במדינה, מהם יוכל הנתבע להיפרע את הוצאותיו אם תידחה התביעה - רע"א 544/89 אויקל תעשיות  (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד(1) 647.

אומר כבר כעת, כי אין מקום לקבל את הטענה לפיה המבקש אינו תושב חוץ. טענות אלה, וכבר נפסק, לא אחת, כי תושבי עזה הינם תושבי חוץ, אשר תקנה 519 לתקנות, חלה עליהם.

ברע"א 2146/04 - מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים . פ"ד נח(5), 865 ,עמ' 868-869, סיכם ביהמ"ש העליון, מפי כבוד השופט גרוניס, את ההלכה, הנוגעת למקרים כגון המקרה דנן, באופן הבא:

" במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם)). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים לצורך הענין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת, עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו, רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (ראו, רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ (לא פורסם)). לאור כל האמור לעיל, ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו, על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות".

במסגרת השיקולים, אשר על ביהמ"ש לשקול, הן לעניין עצם הטלת הערובה, והן לעניין גובהה, עליו לבחון, בנוסף לאפשרות הגבייה, גם את נסיבות האירוע, את סיכויי התביעה על פי כתבי הטענות.

סבורתני שעל ביהמ"ש ליתן משקל גם לעובדה שהמדינה היא הנתבעת, על כל המשתמע מכך, אולם אין זה שיקול מכריע, אלא שיקול אחד בכלל יתר השיקולים.