החלטה בתיק בשא 1109/05

1.         המבקש הינו נכדו של המנוח אסמעיל חבאת לוז ובנו של מוסא אמסעיל חבאת ז"ל. המנוחה כאמלה אסמעיל נאש (להלן: "כאמלה") הינה אחות אביו של המבקש. כאמלה ואביו המנוח של המבקש, ירשו מאביהם, אשר נפטר עוד בשנות ה- 30 של המאה הקודמת, זכויות בנכסי מקרקעין רחבי ידיים, שהיו בבעלות הסב בתחום כפר קמא שבגליל התחתון, כאשר כל אחד מהם ירש 1/6 מן הזכויות. המנוחה כאמלה נפטרה בשנת 1990 כאשר  המשיב מס' 2 (אשר יכונה להלן: "המשיב") הינו יורשה היחיד, בהתאם לצוואה שהותירה אחריה ואשר קויימה כדין (ר' מש/6).

2.         לטענת המבקש, מכרה לו המנוחה כאמלה את הזכויות במקרקעין אשר הוריש לה אביה בסוף שנת 1957, או תחילת שנת 1958. אותה עת החליטה המנוחה להגר מן הארץ לתורכיה יחד עם בני משפחתה. על כן מכרה המנוחה את כל רכושה. בין היתר, הציעה המנוחה למבקש לרכוש את נכסיה במקרקעין האמורים. שטחם הכולל של זכויותיה בהם היה, לטענת המבקש, כ- 13 דונמים. המבקש הסכים לרכוש את המקרקעין, ולטענתו שילם לכאמלה תמורתם סך של 1500 לירות טבין ותקילין. לטענתו שווי הקרקעות בכפר, עמד אותה עת על כ- 100 לירות לדונם, אולם הוא הסכים לשלם מחיר גבוה יותר, וזאת משום שחפץ לשמר את נכסי המשפחה.

לטענת המבקש, מאז שנת 1958 הינו מחזיק במקרקעין האמורים.

3.         עם רכישת המקרקעין מסרה המנוחה לידי המבקש יפוי כח בלתי חוזר, לשם העברת הזכויות במקרקעין על שמו.

4.         המבקש אף רכש מאביו את הזכויות שקיבל האב בירושה מן הסב, כך, שלטענתו, הינו זכאי ל- 1/3 מן הזכויות במקרקעין האמורים.

5.         ביום 18.5.05 הגיש המבקש בקשה זו שבפני, בה טען כי המשיבים, שהם המשיב, ויורשי אביו המנוח של המבקש, טוענים לזכויות ו/או בעלויות במקרקעין האמורים, ופוגעים בזכויותיו. לטענתו, החל המשיב, כיומיים לפני הגשת הבקשה, לבנות על החלקה הידועה כחלקה 64 בגוש 15334 - ללא רשותו, תוך שהוא טוען שירש זכויות בקרקע זו מאימו המנוחה כאמלה.

6.         המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, לא הציג המבקש בפני בית המשפט את כל העובדות הרלוונטיות, לרבות העובדה כי הגיש תביעה זהה בת.א. 1219/00, במסגרתה עתר לצו מניעה זהה נגד המשיב. צו המניעה הוגבל בהסכמה, תוך שניתן למשיב להקים בית מגורים על חלקה 64 הנ"ל, וזאת מבלי לפגוע בטענות הצדדים. התביעה הנ"ל נמחקה בסופו של יום, עקב חוסר מעש, כך שצו המניעה פקע.

7.         בנוסף, התנהל, מאז שנת 1992 משפט לפרוק השיתוף בנכסי המקרקעין, כאשר המבקש היה אף הוא אחר הנתבעים. בכל הליכים אלה היה עזבון כאמלה נתבע נוסף, כאשר המבקש, אשר נטל חלק בהליכים, לא טען כי ברשותו יפוי כח, לפיו העבירה לו המנוחה כאמלה את זכויותיה במקרקעין.

8.         לטענת המשיב, לוקה בקשתו של המבקש בפגמים רבים מספור, בעטיים לא יושיט לו בית המשפט סעד של  צו מניעה, בהתאם לכללים המנחים את בית המשפט, הדן בבקשה לסעד זמני של ציווי. שכן, כאמור, הסתיר המבקש מעיני בית המשפט עובדות רלוונטיות, אשר מחובתו היה לגלותן במסגרת בקשתו, ובמיוחד את ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין בעלי הדין.

כן לוקה בקשתו של המבקש בשיהוי ניכר. המבקש לא טרח לרשום את הזכויות בקרקעין על שמו משך שנים רבות. המבקש שקט על שמריו משך כל השנים בהם התנהלה תביעת פירוק השיתוף. במיוחד השתהה המבקש בכך שהניח לבית המשפט למחוק את תביעתו תוך ביטול הצו הארעי שניתן. המשיב אף טוען כי המבקש מושתק מכח כללי מעשה בית דין, להעלות תביעתו בשנית.

9.         טענה אחרת שבפי המשיב הינה, כי ניסוחו של יפוי הכח, בו נאחז המבקש, מלמד, כי המנוחה העבירה לו רק 1/6 מזכויותיה ולא 1/6 מן הזכויות במקרקעין.

10.        נקודת המוצא לשם בחינת זכויותיו של המבקש הינו יפוי הכח שמסרה לו המנוחה כאמלה ביום 12.1.58. נראה, כי שני הצדדים אינם חלוקים באשר לתקפו של יפוי כח זה, אם כי המשיב טוען כי יפוי כח לא ניתן, אלא להעברת 1/6 מתוך 1/6 זכויותיה הרשומות  של המנוחה למבקש, כך, שבסך הכל זכאי המבקש ל- 1/36 מן הזכויות בנכס, ואילו יתרת הזכויות הועברו למשיב על פי צו קיום צוואת אימו.

לטעמי, נראה, כי בשלב זה, קיימות ראיות לכאוריות, לפיהן העבירה כאמלה המנוחה את כל זכויותיה במקרקעין למבקש.

יש לזכור כי העסקה נעשתה בטרם חוקק חוק המקרקעין תשכ"ט-1969. על כן, אין צורך במסמך בכתב לשם יצירת העסקה. די בראיה בכתב, כמצוות סעיף 80(ב) לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. יפוי כח עונה על דרישת ראיה זו. ניסוחו של יפוי הכוח אמנם לוקה בחוסר בהירות כלשהיא, אולם, בשלב זה, דומני כי לכאורה, צודק המבקש בטענו כי שעה שמנסח יפוי הכוח ניסח בו כי המנוחה המוכרת 1/6 חלקים ממה שקיבלה בירושה מאביה, הרי שעה שידוע כי כל שקיבלה המנוחה מאביה היא 1/6 מכלל הזכויות בנכס, הרי אף הפרשנות כי המנוחה העבירה למבקש את כל זכויותיה בנכסים, המהווים 1/6 מן הזכויות - הינה סבירה.

דרך פרשנות זו אף עולה בקנה אחד עם הטענה, המופיעה הן בתצהירו של המבקש, והן בעדותו של המשיב בחקירתו בעל פה (ר' עמ' 6), לפיה האם התכוונה להגר לטורקיה לצמיתות, ולשם כך מכרה את כלל נכסיה. טענה זו נסמכת אף בתצהירים נוספים שצירף המבקש לבקשתו, לרבות תצהיר ביתה של המנוחה, לטיפה, וכן עדותם של מחמד סעד אחמד אבזק ואחמד חסן עבדלה חסן לאוז, אשר הכירו את המשפחה, ואשר מצביעים על ידיעתם, מכלי ראשון, כי המנוחה ביקשה למכור את מלוא זכויותיה בנכסיה, כאשר למר אחמד לאוז הציעה למכור את מלוא הזכויות תמורת סך 1,500 לירות ישראליות.

11.        על כן, בשלב זה, סבורני כי לצורך הדיון בבקשה לסעד זמני אצא תוך הנחה כי אכן למבקש זכויות להרשם כבעלי זכויותיה של המנוחה.

12.        מאידך, אין ספק כי המבקש לא הביא בפני בית המשפט את מלוא העובדות הנכונות והראויות שהיה עליו להביא בפני בית המשפט. בעל דין הפונה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני של ציווי, ובמיוחד אם בקשתו מוגשת במעמד צד אחד ובהעדר משנהו, חייב להציג בפני בית המשפט את התמונה המלאה והכוללת.

קיומם של הליכי משפט קודמים שהתנהלו בין הצדדים, והנוגעים במישרין לנכסים נשוא הבקשה, הינם עובדות מהותיות, אשר העלמתן מעיני בית המשפט יש בה כדי להעיד על כך כי ידיו של המבקש, הפונה לבית המשפט בהעדר הצד שכנגד, אינן נקיות.

13.        מאידך ב"כ המבקש, עו"ד עאבד, מקל ראש בעובדה כי ההליכים הקודמים לא הובאו לידיעת בית המשפט. שכן, לטענתו, ההליך הקודם לא נסתיים בהכרעה שיפוטית, אלא במחיקה של ההליך מחוסר מעש. זאת, עקב טעמים הנעוצים במשיב, אשר חרף ארכות שקיבל להגיש כתב הגנה - לא הגישו, בסופו של יום. עקב כך נמחקה התביעה. מחיקת התביעה אינה מהווה משום מעשה בית דין, ואינה חוסמת מבעד המבקש את הזכות להגיש תביעתו פעם נוספת. מוסיף וטוען ב"כ המבקש, ועמדתו זו אינה בלתי הגיונית, כי חרף העובדה כי בהליך הקודם, שהתנהל בת.א. 1219/00, ניתנה למשיב האפשרות לבנות את ביתו, הוא לא החל בביצוע העבודות. בכך גילה דעתו, כי אין ביכולתו לממש את הזכויות להן הוא טוען. רק לאחרונה, ימים ספורים קודם להגשת כתב התביעה דידן, החל המשיב בביצוע העבודות. על כן, הזדרז המבקש, והגיש, באופן מיידי, את בקשתו זו, כך שאין לומר כי השתהה בהגשת הבקשה. ואילו באשר להליכי פירוק השיתוף, טוען המבקש כי טען בהליך זה לזכויותיו. ואכן כתב הגנתו, שצורף כמוצג על ידי המשיב, ואף פרוטוקול ישיבת יום 11.9.92 (נספח י 2) מלמדים כי אכן טענות אלה הועלו בפני בית משפט השלום. אלא, שבסופו של יום, נראה כי הפרקליט אשר ייצגו "נרדם בשמירה" ולא טרח לשמור את זכויותיו.