החלטה בתיק בשא 1104/08

1.         בקשה לדחיית תובענה על הסף, נוכח טענת "מעשה בית דין".

2.         רקע הבקשה הינה תובענת המשיבים לקיומו של משפט חוזר בתיקים אזרחיים 9922/96, 9921/96 ו- 8756/96, שעניינם פינוי מקרקעין, אשר נדונו במאוחד בבית משפט זה, ובמסגרתם ניתן ביום 26.12.00 פסק דין המורה על פינויים מן המקרקעין נשוא התובענה (להלן:"פסה"ד לפינוי").

3.         תמצית טיעוני המשיבים בכתב תביעתם היא, כי נפלו פגמים בהליך המקורי שבסופו ניתן פסק הדין לפינוי, המחייבים ביטולו וקיום משפט חוזר ומתן יומם של המשיבים בבית המשפט. בין היתר טוענים המשיבים, כי כתבי התביעה לא הומצאו להם כדין, הם לא ידעו על ההליך ולפיכך לא התייצבו לדיונים בעניינם, וכי ייצוגם המשפטי ע"י בא כוחם דאז היה למעשה "מפוברק".

4.         בבקשה שבפני טוענת המבקשת לקיומם של הליכים נוספים בין הצדדים, מאוחרים לפסק הדין נשוא התביעה, הסותמים את הגולל על כל טענה מכל סוג שהוא מצד המשיבים כנגד פסה"ד לפינוי, ומהווים פעם נוספת "מעשה בית דין" בין הצדדים.

            תחילת ההליכים הנוספים בין הצדדים בערעור שהוגש על פסה"ד לפינוי לבית המשפט המחוזי, באמצעות ב"כ המבקשים דאז, אשר נמחק לבקשת המערערים.

לאחר מכן, הוגשה ע"י המשיבים תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר העביר את הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט המחוזי סילק על הסף את התובענה, למעט סעד הפיצויים, בנימוק של "מעשה בית דין".

על החלטה זו הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט העליון, אשר דחה אף הוא את הערעור בנוגע לסעד של הפינוי, זאת על פי הסכמת הצדדים.

לפיכך, טוענת המבקשת, כי משנתנו המשיבים הסכמתם והכרתם המפורשת לקיומו של פסק הדין ולפינויים מן הקרקע, הרי שבכך נרפא אותו פגם נטען בתובענה.

5.         מעבר לאמור טוענת המבקשת כי תביעת המשיבים לוקה בשיהוי חמור ובחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של הליכי משפט, שעה שאף בחינת טענותיהם לגופו של עניין, מובילה למסקנה כי אין הן עומדות בתנאים הנדרשים לשם ביטול פסק הדין (כך למשל טענת המשיבים בדבר תרמית, אינה מפורטת די הצורך ולתובענה לא צורף ב"כ המשיבים דאז, אף שהינו צד העלול להיפגע מתוצאותיה).

6.         תגובת המשיבים נתבקשה ונתקבלה. בתמציתה, טוענים הם כי כל ההליכים שהתנהלו לאחר פסה"ד בהליך המקורי, נוהלו מנקודת הנחה שפסק הדין לפינוי הינו פס"ד תקין שניתן כדין - ולא היא. לעניין זה טוענים המשיבים, כי במהלכם של אותם הליכים קודמים, לא ידעו כלל על דבר זכותם ויכולתם לתקוף את חוקיותו של פסה"ד לפינוי ולפיכך לא עשו כן עד כה. עוד טוענים המשיבים, כי לא צרפו את בא כוחם דאז כנתבע, שכן המשפט החוזר אינו אמור להתנהל נגדו.

7.        קודם מתן החלטתי, ביקשתי וקיבלתי לעיוני גם את התיק המקורי (ת.א. 8756/96). לאחר עיון בו, בבקשה ובתגובות לה על נספחיהן ובכלל החומר שהונח בפני,  מצאתי כי יש יסוד לבקשה להורות על דחיית התובענה על הסף. להלן נימוקי:

א. עיון בתיק המקורי מעלה, כי אין המדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, או בהעדר הגנה והתייצבות, אלא התקיים בבית המשפט הליך משפטי רחב, לרבות קיום ישיבות מקדמיות, הגשת ראיות ועדויות בכתב מטעם שני הצדדים, שמיעת עדים מטעם בעלי הדין (הן מצד התביעה והן מצד ההגנה) במהלכן של מספר ישיבות הוכחות, הגשת סיכומים ע"י ב"כ בעלי הדין ולבסוף מתן פסק הדין.

ב. טענת תרמית ומצג שווא שקרי להם טוענים המשיבים, נטענת על ידם בעלמא ללא פירוט מספק וללא כל ביסוס שהוא, זאת על אף חומרת הטענה וההלכה הפסוקה הנוגעת לטענות מסוג זה. כן לא שוכנעתי בקיומן של עובדות או נסיבות חדשות אשר יצדיקו העתרות לעתירתם, ולפיכך לא עולה כל טיעון שיתמוך בעמדתם.

ג. כך או כך, עיון בפסק הדין של בית המשפט העליון שניתן בעניינם של המשיבים, (ע"א 6455/04 מיום 2/3/06), עת היו מיוצגים ע"י בא כוחם הנוכחי, עוה"ד סודקביץ (מצורף כנספח ג' לבקשה), מלמד על ריפויו לחלוטין של כל פגם אפשרי בפסה"ד לפינוי, אם היה בכלל כזה (ואיני קובע שכך היה), ואף המשיבים עצמם הצהירו בבית משפט העליון מפי בא כוחם הנוכחי - עורך התביעה שבפני, כי אינם כופרים בפסה"ד לפינוי ומסכימים לכך שחלה עליהם חובת פינוי המקרקעין בלא תנאי מוקדם:

"בהודעתם מיום 22.2.06 הודיעו המערערים כי אינם כופרים בתוקפו של פסק הדין לפינוי שניתן נגדם בת.א. 8756/96 מדינת ישראל נ' אל צנע ואח' מיום 26.12.00 (בידי כב' השופט אליגון בבית משפט השלום בבאר-שבע) (להלן - פסק דין הפינוי"). כן הם מסכימים לכך כי חלה עליהם חובת פינוי של המקרקעין בלא תנאי מוקדם. כן, הם מסכימים, כי הכרעה שיפוטית בסוגיית הסידור החלוף והפיצוי הכספי אינה מהווה תנאי מוקדם לחובת פינוי המקרקעין, שיש לקיימה לאלתר." (ס' 4 לפסה"ד).

            וקובע פסק הדין בסעיף 6:

"...(א) הערעור יידחה, ככל שהוא נוגע לסעד של מניעת פינוי המערערים מהמקרקעין עד למציאת סידור חלוף עבורם, כפי שפורט בסעיף 3 לרישא של כתב התובענה העיקרית. משמעות הדבר היא כי כנגד המערערים עומד פסק דין חלוט לפינוי המקרקעין לאלתר, ופינוי זה אינו בר דחייה ואינו מותנה בכל תנאי ובכלל זה בדיון והכרעה בסעדים אחרים המתבקשים על-ידי המערערים."

 (ההדגשות אינן במקור- י.ש.)