החלטה בתיק בשא 10766/08

1.         הנאמן על נכסי פושט הרגל דן ויס (להלן: "החייב"), עותר לעכב את ההליכים בתובענה המתנהלת בפניי בתיק אזרחי 1078/05.

2.         התובעת היא אישתו של החייב. בבעלותם דירת מגורים משותפת הרשומה על שמם בחלקים שווים (להלן: "הנכס").

            התביעה למתן פסק דין הצהרתי על בעלותה של התובעת בנכס בשלמותו, הוגשה נגד נושי החייב חודש ימים לפני שניתן נגדו צו כינוס כנסים. החייב עצמו לא צורף כצד להליך.

            כבר בשלב מוקדם של הדיון בתובענה, החייב הוכרז כפושט רגל. ההחלטה ניתנה בתיק פש"ר 1042/05 ובית המשפט מינה את עו"ד אטלס כנאמן על נכסיו.

3.         ב"כ התובעת, שלאורך כל הדרך, ייצג את שני בני הזוג דיווח לבית המשפט על השינוי במעמדו של החייב, אלא (כפי שנתברר כעת) לנאמן לא נמסרה כל הודעה על הגשת התביעה. ביתר דיוק, צריך לומר שהתובעת, החייב ובא כוחם אף הסתירו מהנאמן את דבר הגשת התביעה והקפידו להתמיד בכך במשך זמן רב.

            ב"כ התובעת מצא עצמו נאלץ ליידע את הנאמן אודות התביעה רק סמוך ליום 10.6.08 בעקבות הליך שנקט הנאמן במסגרת תיק הפש"ר, בהגישו בקשה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל לביטול הענקת זכויותיו של החייב בנכס לטובת אישתו.

4.         עו"ד אטלס מלין קשות על כך, שהתנהל הליך בעניין נכס של החייב, מבלי שהנוגע בדבר צורף כבעל דין בתובענה, ללא קבלת אישור מטעם בית המשפט של פשיטת הרגל, והדגיש בהרחבה שהדבר נעשה מאחורי גבו.

            הנאמן מודע לכך, ששניים מבין הנושים נטלו חלק בדיון, ושהתיק נמצא כבר נמצא בשלב שלאחר הגשת סיכומים. לטענתו, אין בעובדה זו כדי לרפא פגם מהותי היורד לשורשו של עניין ופוגע בתקינות ההליך.

5.         אליבא דהתובעת, התנהלותה היתה ללא כל רבב. בא כוחה בחר להשיב לדברי הבקורת בטענה, שהנושים לא ביקשו  לצרף את הנאמן. לשיטתו, באי כוח הנושים ביצעו את המלאכה במקומו של הנאמן ואפילו עשו זאת בכשרון רב. נטען גם, שבית המשפט לא העיר ביוזמתו על דבר מה שאינו מתנהל כשורה. כלפי הנאמן נטען, שאין לו להלין אלא על עצמו, בכך שידע לפני זמן רב על הסכם הממון שנערך בין בני הזוג ובכל זאת, עד לאחרונה לא נקט בשום פעולה לביטול ההענקה.

            לבסוף, הועלתה טענה שמכל מקום הנאמן לא צפוי להפיק תועלת מהבקשה לביטול ההענקה בהיותה בלתי מבוססת.

6.         לדעתי, במחלוקת זו ידו של הנאמן על העליונה.

            נקודת המוצא היא, שהחל מן השלב שבו ניתן צו כינוס נכסים נגד החייב נשללה מהתובעת האפשרות לנקוט בהליך משפטי בנוגע לנכס הנמצא בבעלות החייב, אלא אם היתה מקבלת רשות מבית המשפט הדן בחדלות פרעון.

            הוראת סעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל, מתייחסת הן להליך התלוי ועומד בעת מתן צו הכינוס והן להליך שנושה מעוניין לפתוח בו לאחר מכן.

            הוראה זו לא קויימה. מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של עניין. הוא לא בא על תיקונו, כאשר מתוך הנחה שגויה שלנאמן אין עניין בתובענה, נמנעתי מלהורות על עיכוב ההליכים. הפגם גם לא תוקן לנוכח העובדה ששניים מבין הנושים נטלו חלק בדיון והיו מיוצגים על ידי עוה"ד. הנאמן לא מינה אותם כשלוחיו וממילא, כפי שהתברר, לא היה בכוחם לנהל הליך משפטי מספיק יעיל לצורך חקר נסיבות כריתתו של הסכם הממון בין התובעת והחייב.

7.         בירור התובענה באופן שהדבר נעשה - ואני מאוד מצר על כך - מנוגד להשקפה המקובלת לפיה, שאלת תוקפה של הענקה הוא עניין הכרוך אינטגרלית להליך של פשיטת רגל, ובתור שכזה יש לקיימו כמעט ללא יוצא מן הכלל, בפני בית המשפט לחדלות פרעון (ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר ואח', פד נה(4), 925).

            לא בכדי נקבע שקיימת עדיפות לנהל את ההליך במסגרת בית המשפט של חדלות פרעון. השופטת ו. אלשיך  עמדה על אחד מבין השיקולים בעניין זה, בדונה בתיק פש"ר (ת"א) 225/97 עו"ד עובדיה בלס ואח' נ' מרדכי קליין (פורסם באתר נבו).

בהחלטתה זו נאמר בסעיף 60: "בית המשפט של פירוק הינו לא פעם בעל היכרות מוקדמת הן עם תיק חדלות הפרעון הספציפי והן עם הנפשות הפועלות בו ואי לכך, יכול לראות לפניו תמונה רחבה ומדוייקת יותר של החברה, מנהליה לשעבר ונושיה, טרם יבוא ליתן פסק דין בתובענה אשר בפניו".

בדברים אלה, יש לכאורה מענה לטענתו של ב"כ התובעת שההליך שהתנהל בפניי מוצה עד תום ושאין יותר מה להוסיף בעניין נסיבות ההענקה. חוששני, שגם יש בכך כדי להסביר את נסיונה המביש של התובעת לנהל את התביעה מאחורי גבו של הנאמן, ושמבלי להניד עפעף התעקשה לטעון שהתנהגותה היתה ללא כל דופי.

8.         במאזן הכולל של השיקולים, באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל.