החלטה בתיק בשא 1064/05

מונחת בפנינו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן ביום 7.12.04 על ידי בית משפט זה  בתיק ע"א 1042/04 עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. בפסק הדין נדחה ערעור המבקשים על פסק דין של בית משפט השלום בטבריה שציווה על סילוק ידם מנכס מקרקעין שבבעלות המשיבה. מדובר בבניין בן שתי קומות הנמצא במתחם טבחה שעל שפת הכינרת הידוע כחלקה 7 בגוש 15653 [ להלן - הנכס].   

 בתקופה שבין הגשת הסיכומים לבית משפט זה ועד למתן פסק הדין נשוא הבקשה, הלכה לעולמה המבקשת מס' 2 ועל כן בקשה זו מתייחסת למבקש מס' 1 בלבד.  פינוי הנכס על ידי המבקש נקבע על ידי לשכת ההוצאה לפועל ליום 30.1.05.

לטענת המבקש יש לעכב את ביצוע פסק דין הפינוי עד להחלטת בית המשפט העליון שאם לא יעשה כן תסוכל תכליתו של הליך בקשת רשות הערעור, עד למיצויים של ההליכים תוכל המשיבה לעשות בנכס פעולות בלתי הפיכות שלא יאפשרו לה להחזיר את המצב לקדמותו אם וכאשר יינתן פסק דין לטובת המבקש.

המבקש מסתמך לצורך טענה זו, על מכתבו של האב לואיג'י טסטורה מיום 2.6.99 שנשלח אליו [נספח ג' לבקשה] והוא משקף, לדעתו, את כוונת המשיבה להעביר את האחריות על הנכס לידי נזירות פרנציסקניות שישתמשו בנכס במקומו.  עוד טוען המבקש כי גם אם בקשתו מלפני בית משפט העליון תדחה בסופו של יום, הרי שנזקה של המשיבה­ יתבטא לכל היותר בחסרון כיס עליו ניתן לפצות.

המשיבה טענה בתגובה לבקשה כי אכן בתי משפט נוהגים להיעתר כדבר שבשגרה לבקשה לעיכוב ביצוע צו פינוי מנכס, מקום שמדובר בדייר מוגן שחל עליו חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב- 1972 [להלן- חוק הגנת הדייר], אך פסק הדין שיצא תחת ידי הרכב זה דחה מפורשות את טענת המבקש בדבר זכותו בנכס מכוח דיירות מוגנת.

עוד מוסיפה המשיבה וטוענת כי הנכס נשוא הבקשה מעולם לא הושכר או נמכר לאיש ותמיד הוחזק ונוהל על ידי נציגיה שהתחלפו במרוצת השנים כשהשליטה והבעלות בנכס נשארו בידיה. גם כעת אין היא מתכוונת להשכיר או להעביר זכויות כלשהן בנכס. בנוסף טוענת המשיבה כי עיכוב ביצוע פסק הדין עלול לגרום לה נזק רב שכן המבקש הנו משיג גבול שפלש לשטחה ועל ידי כך נשללה ממנה ההנאה מהנכס במשך יותר מ- 5 שנים.

הכלל הוא, כי במימוש החלטות שיפוטיות, הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו עם הינתן ההחלטה המזכה. כלל זה מוצא ביטויו בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 [להלן - התקנות] הקובעת כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. מאידך, בית המשפט אשר נתן את פסק הדין רשאי להורות על עיכוב הביצוע על פי הוראת תקנה 467 לתקנות. וכבר נאמר בבג"צ 5580/98  סופר נגד שר העבודה והרווחה , פ"ד נד(4) 319, 327 כי "בדרך זו נשמר האיזון בין זכותו של אדם לממש את זכייתו מצד אחד, לבין השמירה על האינטרס של החייב שהגיש ערעור, שלא לעמוד בפני שוקת שבורה אם יזכה בערעורו, מצד אחר".

 על מבקש העיכוב רובץ הנטל לשכנע כי קיים נימוק אשר יצדיק להיעתר לבקשתו.  הלכה היא, כי בבקשה כגון זו יבחן בית משפט שניים אלו:

"האחד, מה מידת  הסיכוייםשיש למערער להצליח בערעורו והשני,  אם יהא זה מן הנמנע -או קשה מאוד- להשיב את  המצב לקדמותואם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק הדין. כמו כן ישקול בית המשפט את מאזן הנזקים והנוחות,  את התוצאות שתיגרמנה לכל אחד מן הצדדים אם תתקבל הבקשה או תידחה, את מהות הנזקים שייגרמו ואת האפשרות לתקנם. כשכפות המאזניים מעוינות ולשני הצדדים עלול להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, אין לעכב את ביצוע פסק הדין, שהרי הכלל הוא, שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין".

[בש"א 3158/91 (ע"א 2464/91)  ש' פלאטו שרון ואח' נגד קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון ואח' , פד"י מה (5) 499, 504].

לאור עקרונות אלה תבחן הבקשה דנן.

גבי סיכוייו של המבקש בהגשת רשות ערעור לבית משפט העליון ייאמר כי הערעור השני [ברשות] לא נועד לבירור פרטני של השאלה אם במקרה מסוים יושמה כדין ההלכה המשפטית הקיימת אלא נועד לבירור שאלות משפטיות בעלות משמעות וחשיבות כלליות המשמשות לפיתוח המשפט בדרך כלל [גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 505 וגם רע"א 385/93 בית נח-בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מז (3), 221 ,222]. יורשה לנו להעיר כי במקרה שבפנינו אינה מתעוררת כל שאלה כזו.

לא נכנס לפני ולפנים סיכויי הערעור ואף לא נתעמת עם הטענות שהעלה המבקש בבקשת רשות הערעור, אלא נבחן את הסיכויים לכאורה כפי שמתגלים מהשוואת פסק הדין עם נימוקי בקשת רשות הערעור. נראה לנו כי הטענות שהעלה המבקש נשקלו ונדונו בהרחבה בפסק דיננו, ואם לא די בכך נאמר כי נדונו אף בפסק דינו של בית משפט השלום. בין היתר, הועלו על ידי המבקש טענות עובדתיות שלגביהן קיימת הלכה ברורה כי אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. הטענות המשפטיות נדונו בהרחבה ונדחו גם הן.

לאור זאת נראה לנו כי בקשת הרשות לערער אינה מצביעה על שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית שבשלה יש סיכוי שבית המשפט העליון יתערב.

את הטענה בדבר העדר יכולת להחזיר את המצב לקדמותו, אנו דוחים. לא הוכחו כוונותיה של המשיבה לבצע שינויים ניכרים בנכס, ביניהם העברת האחריות על הנכס לצדדים שלישיים. מדובר בנכס המשמש את המשיבה שהיא אגודה מיסיונרית דתית. היא מעמידה מדי פעם חלקים אלה ואחרים של נכסיה לרשות צליינים, נזירות וכו'  ואין היא עוסקת בהשכרת  נכסים כל שכן בתנאים בלתי הפיכים. אנו סוברים כי אם יזכה המבקש בערעורו לא יהא זה קושי לפנות את מי שיחזיק בו לאחר שיפונה. המשיבה היא אגודה למטרות צדקה, דת וחינוך ופרט לשיפוצים שבכוונתה לבצע בנכס לאחר פינויו של המבקש, אין לה כל כוונה להשכיר או להעביר את הנכס לאחר, בוודאי לא במשמעות שהמבקש טוען לה.

בבר"ע 553/85  קיפר נגד עזבון שמחה דה-מדינה שמעון ואח' , פ"ד לט (3) 637, 639 נאמר כי "עיכוב ביצוע של פסק דין, כמו צו- מניעה זמני במהלכו של דיון, מטרתו לשמור על המצב הקיים, כל אימת שקיים חשש שמא לא ניתן יהיה לממש את ההכרעה הסופית, או, כפי שמקובל לבטא זאת - שאי אפשר יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. אולם לאור ההבטחה, שהדירה לא תושכר בשכירות מוגנת כמתואר לעיל, חשש כזה שוב אינו  קיים".  איננו מוצאים לנכון לדרוש את המשיבה להתחייב בעין שלא לשנות את  המצב הקיים שכן לדעתנו אין חשש שאם יזכה המבקש בסופו של דבר לא תהיה מניעה להשיב לחזקתו את הנכס, אולם נראה לנו ראוי לקבוע שהמשיבה לא תהיה רשאית להשכיר את הנכס לכל אדם אחר לאחר שיפונה על ידי המבקש, עד למתן החלטה בבקשת הרשות לערער, וכך אנו מורים.

הכלל כי בתי המשפט נוהגים להיעתר לבקשת עיכוב ביצוע של צו פינוי כדבר שבשגרה מתייחס בעיקר לצווי פינוי שהוצאו נגד דיירים אשר חוק הגנת הדייר חל עליהם. דייר כזה אכן עלול להפסיד את מקום מגוריו לפני שצו הפינוי נעשה סופי בערעור והנזק לא יהיה ניתן לתיקון אם בינתיים יורשה בעל הבית להשכיר את הדירה לאחר [ראו ב"ש 736/83 אברהם נגד נזירי ואח' , פד"י לז(3) 496, 499]. 

שונה המצב בענייננו שכן נקבע בפסק הדין בהרחבה כי המבקשת מס' 2 ובעלה המנוח לא היו מעולם שוכרים, כל שכן דיירים מוגנים אלא לכל היותר קיבלו מעמד של בני רשות הדירה בנכס. הרשיון שניתן לה ולמנוח לגור במקום היה חינם ללא תמורה [ראו, למשל, סעיפים 17-27 לפסק הדין]. אם מורישיו המנוחים של המבקש לא היו דיירים מוגנים, הוא אינו יכול לזכות במעמד של דייר מוגן תחתיהם.

נזכיר כי נקבע בעמ' 19 לפסק הדין כי לא היה מקום ליתן אמון כלשהו בעדותו של המבקש גבי תקופת החזקתו בדירה ולגבי נסיבות עריכת החוזים עם המשיבה ועל כן לא הוכחה חזקה רצופה של המבקש בנכס, כל שכן דיירות מסוג כלשהו. המבקש טען בתצהירו כי אם לא יינתן לו הסעד המבוקש, הוא ימצא עצמו ללא קורת גג. טענה זו, גם בהנחה שהיא נכונה, ואנו מפקפקים בכך, אינה מהווה נסיבה שיש לקחתה בחשבון כשדנים בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.