החלטה בתיק בשא 1018/07

            המשיבים טוענים לבעלות ב-13 דונם מאדמות גוש חלב, שבשנת 1954 הופקעו בידי המדינה, בגדרו של חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953. במסגרת אותה הפקעה הופקעו מקרקעין רבים אחרים בסביבת הישוב. בעליהם של מקרקעין אלה היו בחלקם נוצרים ובחלקם מוסלמים. בחלוף כחצי מאה החל המבקש בהליך של פיצוי לבעלים הנוצרים של הקרקע, תוך שהוא מברר את זכויות הבעלות שלהם לפי ראיות שהניחו לפניו (בין היתר, ואולי בעיקר, הרישום בספרי המיסים), וכשהוא פועל מול ועד פעולה שהקימו לצורך העניין מי שטענו לפיצוי. ראו כך המשיבים, והריהם מן הבעלים המוסלמים של אותה קרקע שהופקעה, וביקשו כי המבקש ינהג בהם כבנוצרים. משמאן המבקש לבקשתם הם פנו, בשנת 1999, בתובענה לבית משפט זה, וביקשו לחייב את המבקש לנהוג בהם כבנוצרים, כלומר לפצותם באותו הליך שנקט כלפי הנוצרים. תביעה זו של המשיבים נדחתה. עתה הם שבים ופונים בתובענה חדשה, ובה הם מבקשים להכריז על בעלותם באותם 13 דונם שנזכרו מעלה, ואחר כך לחייב את המבקש בפיצוי על אותה קרקע שנלקחה.

            המבקש פנה בבקשה לסילוק התובענה על הסף, משום שלשיטתו מקים פסק הדין שדחה את תביעתם הנ"ל של המשיבים מעשה בית דין. טענה משנית לו, למבקש, והיא מבקשת לשכנע, כי במקצת מן הקביעות שבפסק הדין יש משום השתק פלוגתא. לחילופי חילופין הוא טוען, כי הגשת התובענה כהמרצת פתיחה אינה הדרך הנכונה לילך בה, על שום הסעד הכספי הכרוך בה, אף אם לא ננקב בתובענה כל סכום.

            המשיבים הגיבו לבקשה, והם מבקשים לשכנע, כי פסק הדין בהליך הקודם לא חסם את דרכם, ונראה, כי הדין אמנם עמם. נכון הוא, אמנם, כי שני ההליכים כאחד מכוונים לאותו יעד: פיצוי שיינתן למשיבים על קרקע, בה הם טוענים לבעלות. בהליך הקודם הם סמכו את תביעתם לפיצוי על ההליך שניהל המבקש עם הבעלים הנוצרים. הם ביקשו, כי בית המשפט יחייב את המבקש לפעול כלפיהם באותה דרך שנהג בנוצרים. דרישה זו נדחתה, מטעמים שהוטעמו בפסק הדין, ועניין זה איננו עולה עוד לדיון בתובענה החדשה. יחד עם זאת הותיר להם בית המשפט, ובאורח המפורש ביותר (ע' 3), פתח לפנות לערכאות על מנת להוכיח את בעלותם בקרקע, וכך הם עשו, והגישו את תביעתם הנוכחית, ובה הם מבקשים להצהיר על בעלותם בקרקע, על מנת שאם יעלה בידיהם להוכיח את הבעלות - יוכלו לזכות בפיצוי.

            המבקש ביקש לשכנע, כי כל שהותיר בית המשפט למשיבים בפסק הדין בהליך הקודם הוא הוכחתה של בעלות, הא ותו לא. ראיה זו של הדברים אינה נכונה. לא לשם שמיים הם מבקשים להוכיח את הבעלות, שהרי הקרקע נלקחה לפני שנים רבות, והיא לא תשוב אליהם עוד. הם מבקשים להוכיח את הבעלות על מנת לזכות בפיצוי. עובדה זו היתה, מן הסתם, גם לנגד עיני בית המשפט, כאשר נתן בידיהם להגיש את תובענתם להוכחת בעלות. הוא עשה כן על מנת להותיר בידיהם פתח לקבלת הפיצוי, לאחר שישכנעו בדבר בעלותם.

            משום הטעמים הללו אין מקום לטענה הראשית בה אוחז המבקש בבקשתו זו, והיא נדחית. מכאן אנו באים לטענה בדבר קיומו של השתק פלוגתא בשל קביעה מן הקביעות שנקבעו בפסק הדין, והדברים מכוונים לאמירותיו של בית המשפט ביחס לאפשרות הוכחתה של הבעלות באמצעות ספרי המיסים, ומהן מבקש המבקש לשכנע, כי על בית המשפט לילך היום לפי שבית המשפט הנחה (לפי הבנתו, השגויה יש לומר, של המבקש) בפסק הדין שבהליך הקודם, משמע שלא להיתמך ברישום שבספרי המסים על מנת להוכיח את הבעלות בקרקע. טענה זו אין לה יסוד. הדברים שאמר בית המשפט לעניין זה כוונו להליך שניהל המבקש כלפי הנוצרים (מחוץ לבית המשפט), במסגרתו ראה (המבקש) את הרישום בספר המיסים כראיה להוכחת הבעלות. בית המשפט ראה במעשה זה של המבקש כמעשה כשר, אך מאן ליישמו, בתובענה שהתנהלה בפניו, כלפי המשיבים, משום שעניין הבעלות לא התברר בפניו כלל. בית המשפט ציין במפורש, עם זאת, כי הרישום אינו פסול כראיה, ולכן הוא עשוי, מן הסתם בתובענה דוגמת זו שלפנינו בה תתברר שאלת הבעלות, לשמש כראיה מתוך מכלול ראיות שיביאו בעלי הדין לפני בית המשפט להוכחת הבעלות. קביעה פוזיטיבית ביחס לספרי הרישום לא נעשתה, איפוא, בפסק הדין, ואין כל אמירה לעניין זה, שתחסום את המשיבים מלהוכיח את בעלותם, בין היתר בהסתמך על ספרי המיסים. אין בדברים אלה שלי כדי לומר דבר וחצי דבר לגופם של ספרים, למשקלם הראייתי וכד'. כל שאמרתי, כי בפסק הדין הקודם אין כדי לשלול את קבילותם של הספרים לשמש ראיה במשפט לשם הוכחת הבעלות.

            מכאן אנו באים לסוגיה האחרונה שהעלה המבקש בבקשתו, והיא כשירותה של תובענת המשיבים להתברר כהמרצת פתיחה. ובכן לעניין זה יש ממש בטענת המבקש, ככל שהמשיבים יעמדו על דעתם 'לצוות על המשיבה לפצותם בגין זכויותיהם' וגו', כאמור בפתיח להמרצת הפתיחה. ציווי זה למתן פיצוי (כספי או בעין) עושה את המרצת הפתיחה לתובענה כספית (בין היתר), ובכגון דא על המשיבים להגיש את תביעה רגילה, משמע בסדר הדין הרגיל. יחד עם זאת יש לומר, כפי שציין בית המשפט בהליך הקודם, כי יש בידי המשיבים להשמיט את הסעד שעניינו ציווי על המבקש לפצותם, ולהותיר את הסעד שעניינו הצהרה על הבעלות בלבד, ואם יזכו בתובענתם, ובית המשפט יצהיר על בעלותם, כי אז חזקה על המבקש כי יפעל לפצותם, גם בלא הציווי שבכותרת תובענתם דהיום, ואם לא יעשה כן - לא תעמוד להם כל מניעה מלפנות לערכאות בתובענה מתאימה. ישקלו, איפוא, המשיבים אם לוותר על הציווי שבכותרת תובענתם, שאז תידון התובענה כהמרצת פתיחה, ואם לא יעשו כן כי אז לא יהא מנוס מהעברת התובענה 'לפסים רגילים', עם פירוט סכום הכסף אותו מבקשים המשיבים כי ישולם להם, וישלמו אגרה מתאימה. הם מתבקשים ליתן את עמדתם בהודעה שיתנו לבית המשפט, תוך 15 יום מיום ההמצאה.

ניתנה היום ז' באדר, תשס"ז (25 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

001018/07בשא054 איתי בהלול-גור התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: