החלטה בתיק בשא 10108/07

זוהי בקשה לביטול עיקולים זמניים בסך כולל של 2,600,000 ש"ח שהוטלו במעמד צד אחד, לבקשתה של התובעת בתיק העיקרי, חברת פרדיסו טויס אן. וי  (להלן: "פרדיסו" או "המשיבה") על נכסיה של חברת מנגו צעצועים בע"מ (להלן: "מנגו צעצועים" או "המבקשת"), היא הנתבעת בתיק העיקרי.

בבסיס ההליך עומדת תובענה אותה הגישה המשיבה כנגד המבקשת, לתשלום הסך של 2,605,392 ש"ח. על-פי הנטען בכתב התביעה, מכרה המבקשת למשיבה צעצועים, שבדיעבד התברר שהיה בהם כדי להפר את זכויות היוצרים של צד שלישי. אותו צד שלישי תבע בבית משפט צרפתי את נזקיו מהמבקשת כמו גם מהמשיבה והללו חויבו בתשלום סכום לא מבוטל, שהוא בסיס התובענה דנא. ראוי לציין, ועל כך אין חולק, שהמבקשת לא התגוננה בהליך שהתנהל בצרפת (לרבות ערעור על פסק הדין שהגישה המשיבה).

לבקשה זו קדמה בקשתה של המבקשת להורות על פקיעת צו העיקול שהוטל על נכסיה בשל אי המצאת ערובה. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 14.3.07.

לטענת המבקשת אין לבקשת העיקול כל עילה, אין בה ראיות לכאורה  ולא נמצא בה כל תנאי להענקת צו עיקול מכוחה כלפי המבקשת. הבקשה  לטענת המבקשת, אינה עומדת בדרישות התקנות ומשכך עותרת היא לדחותה.

כן טענה המבקשת, כי בקשת העיקול הוגשה מבלי שצורפו לה ההתחייבויות הנדרשות על פי תקנות סדר הדין האזרחי וכי אינה עומדת בתנאים שנקבעו בדין לשם הענקת סעד זמני. כך לטענתה:

א.    הבקשה הוגשה בחוסר תום לה ותוך הסתרת מלוא העובדות המהותיות. כהוכחה לחוסר תום ליבה של המשיבה, הפנתה המבקשת לעילת תביעתה המרכזית של המשיבה המושתת רובה ככולה על פסק דין זר שניתן בצרפת וחל עליו הדין המהותי הצרפתי. לשיטתה של המבקשת, המשיבה סבורה כי תוכל להיפרע בגין חיוביה באותו פסק הדין הצרפתי מהמבקשת וזאת בניגוד לקביעתו של פסק הדין הצרפתי ובניגוד לעובדה שפסק הדין הזר מעולם לא נאכף בישראל ומשכך הנו חסר נפקות משפטית בארץ. לטענת המבקשת, לכל היותר ניתן להתייחס אליו בתור "כתב טענות" המצריך הוכחתו - דבר שלא נעשה מעולם על ידי המשיבה. יתרה מזאת, טענה המבקשת כי על פניו החיוב שבפסק הדין הצרפתי כלפי המשיבה הנו בגין רווחים שנעשו על ידה שלא כדין, המבקשת לא הייתה שותפה לרווחים אלה ולא הרוויחה דבר מהמכירות שבצעה המשיבה בצרפת, משכך לטענת המבקשת לא ברור על מה מלינה המשיבה כשנדרש ממנה להשיב כספים אותם גרפה שלא כדין.

טענה נוספת שהועלה על ידי המבקשת הנה כי בהליך ההגנה שניהלה המשיבה בצרפת בטרם ניתן פסק הדין כנגדה טענה טענות הפוכות לטענות אותן העלתה בכתב התביעה ובבקשה לעיקולים שהוגשו בארץ. לשיטתה, אין לקבל טענות אלה, שהן, כאמור, הפוכות לחלוטין לטענות שטענה בהליך הצרפתי.

ב.     הבקשה והתצהיר התומך בה אינם מגלים ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה.

ג.       אין כל ראיה או ראשית ראיה לנזק הנטען בתביעה.

עוד טענה המבקשת כי המשיבה לא הצליחה להוכיח בבקשת העיקול כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, המשיבה לא שילמה את הסכום שנפסק כנגדה בפסק הדין הצרפתי, אין לה חיסרון כיס אך יחד עם זאת היא תובעת את המבקשת ואף הטילה עיקולים בסך שהנו כמעט מלוא סכום התביעה ובכך גרמה לה נזקים ניכרים אשר הולכים ומתעצמים כל עוד עומד העיקול על כנו.

בנוסף טענה המבקשת כי המשיבה הנה חברה זרה שכתובתה לא הוזכרה והמידע עליה, כדברי המבקשת הנו עלום.

המבקשת ציינה בבקשתה לביטול העיקולים כי חלוקת התפקידים בינה ובין המשיבה היה כזה שהיא שמשה כיצרנית של מוצרים מסוימים, המשיבה רכשה את אותם המוצרים, דאגה להכשיר חלק מהם לצורך מכירתם במדינות שונות באירופה, דאגה להשיג את כל האישורים הנדרשים לצורך מכירתם ובעצם הפכה לבעלים של אותם המוצרים ומכרה אותם תחת אריזה הנושאת את הלוגו שלה. לשיטתה של המבקשת, המשיבה מעולם לא שימשה כמפיצה שלה וטענה זו שנטענה על ידי המשיבה מבטאת לטענת המבקשת את מצוקתה וניסיונה העיקש לקשור את המבקשת  למעשיה.

לטענת המבקשת המשיבה לא עשתה דבר להקטנת נזקיה ומשכך היא האחראית ב 100% לנזקיה ככל שיהיו.

 טענה נוספת שהעלתה המבקשת בבקשתה לביטול העיקולים היא כי תביעת המשיבה כנגד המבקשת  וכן בקשת העיקול נגועות בשיהוי ניכר.

תביעתה של החברה הצרפתית (להלן: "חברת ברשה") בגין הפרת זכויותיה כנגד המשיבה הוגשה עוד ביום 11.5.01 כשקדמו לה מכתבים שנשלחו על ידה עוד ביום 9.2.2000.  מהאמור לעיל עולה לשיטתה של המבקשת כי המשיבה לא העלתה את טענותיה כנגד המבקשת בזמן אמת אלא השתהתה שנים ארוכות. השיהוי הניכר בהגשת התובענה ובכללה בקשת העיקול ללא כל הסבר כלשהו מצד המשיבה, מהווים לטענתה של המבקשת ויתור על הטענות שהועלו על ידה מאוחר יותר. שיהוי זה לטענת המבקשת, לכשעצמו, מחייב את ביטולו של צו העיקול הזמני.

עוד טענה המבקשת כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את ההצדקה למתן הצו. לשיטתה, לא עמדה המשיבה בשני התנאים המצטברים שנקבעו בתקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ולא הצליחה להצביע על קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצועו של פסק הדין. המשיבה, לטענת המבקשת, לא טרחה להציג כל מסמך מהימן או ראיה מהימנה אחרת שיש בהם כדי ללמד על היעדר יכולתה של המבקשת לקיים פסק דין, אם יינתן שכזה נגדה. המבקשת טענה כי ההיפך הוא הנכון וטענה כי מדובר במבקשת שמכרה רכוש ואמורה לקבל תמורה שעוקלה בשיעור של כמה מיליוני שקלים ומשכך, ניתן להבין מנסיבות אלה כי יש ביכולה לעמוד ולקיים כל פסק דין שינתן כנגדה. יתרה מזאת, טענה המבקשת כי תביעת המשיבה הנה כנגדה וכנגד נתבעת מס' 2, הגברת נאוה מיכאל צברי, שיכולתה הכלכלית אינה שנויה במחלוקת, כך שגם מכאן עולה כי באם תתקבל תביעת המשיבה, יהיה לה מקור כלכלי איתן להיפרע ממנו.

המבקשת שללה מכל וכל את הטענות שהועלו על ידי המשיבה בבקשת העיקול, כאילו בכוונת המבקשת למכור את נכסיה בתוך מספר ימים ולחסלה וטענה כי טענות אלה שהועלו על ידי המשיבה מבוססות על מיטב ידיעתה ואין בכך טעם מספיק להטלת עיקול.

המבקשת טענה בבקשתה כי המשיבה לא השכילה להראות בבקשת העיקול כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין וכן טענה כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתה מכיוון שאי הנוחות והנזקים העלולים להיגרם לה בגין הטלת העיקולים עולים עשרות מונים על החשש שמא לא ישולמו למשיבה כספים באם יינתן פסק דין לטובתה. כך הפנתה המבקשת לפסיקה שקבעה לא אחת כי על בית המשפט להידרש ליתר זהירות במתן צווים זמניים וכן כי במערכת האיזונים שבין זכויותיו הנטענות של התובע ומבקש העיקול הזמני לבין זכויותיו של הנתבע, יש להעניק מעמד עדיף לנתבע. (ראה בעניין זה רע"א 8420/96 דן מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3), 789 וכן בש"א 4459/94 סלמונוב נ' משה שרעבני, פ"ד מט(3), 479).

בסיכום בקשתה טענה המבקשת כי בשל כל אחד מהטעמים שהעלתה בבקשתה יש להורות על ביטולו של צו העיקול הזמני.