החלטה בתיק בשא 10010/08

1.         בפני בקשת החייבת להפחית את התשלום החודשי בסך 700 ש"ח שהושת עליה בצו הכינוס מיום 6.10.06, בטענה כי היא מתקשה לשלם את בסכום שנקבע.

לטענתה, הכנסתה החודשית הנמוכה בסך 4,000 ש"ח, מעבודתה בחנות נעליים בנהרייה, והוצאותיה בגין שכ"ד, ארנונה, חשמל, נסיעות ומזון מסתכמות לסך של 3,759 ש"ח, בתוספת התשלום החודשי לקופת הכינוס, אינם מותירים לה כסף לרכישת בגדים או מוצרי איפור, דבר אשר הכרחי לעבודתה ולחיי היום יום, והיא נאלצת להצטמצם ומידי פעם נעזרת בהוריה.  

2.         הכנ"ר מתנגד לבקשה בטענה כי החייבת לא הצביעה על כל שינוי במצבה הכלכלי מיום מתן צו הכינוס ו/או על נסיבה או עובדה חדשה המצדיקים את הפחתת התשלום החודשי.

הטעם העיקרי בגינו מבקשת החייבת להפחית את התשלום החודשי, דהיינו כי לא נותר בידה כסף לרכישת איפור ובגדים, מלמד כי החייבת לא הפנימה את היותה מצויה בהליך פשיטת הרגל, אשר מהותו, מלבד שיקומה של החייבת, מתן דיבידנד ראוי לנושיה. כן הוסיף הכנ"ר כי מעיון בדו"ח ההכנסות והוצאות שהוגש על ידי החייבת עולה כי אף לאחר קיזוז כל הוצאותיה ממסכת הכנסותיה, ולאחר התשלום לקופת הכינוס, נותרת יתרה בידה של החייבת.

3.         החייבת לא הגיבה לתגובת הכנ"ר מיום 27/7/08, על אף שהיא מיוצגת, ועל אף שביום 24.8.08 ניתנה החלטה לפיה לחייבת זכות תגובה עד יום 1.9.08.

דיון

4.         סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל דן בתשלומים עיתיים המושתים על פושט רגל לקופת הפש"ר, תוך התחשבות בצרכיו המינימאליים הדרושים לו למחייתו ולמחיית התלויים בו. לשון הסעיף:

בעניין ע"א 404/87, 478 וסינג נ' רו"ח י' ורקר ואח', פ"ד מד(2), 593 (להלן: עניין וסינג), נקבע כי סעיף זה נועד לשרת שתי מטרות:

"המטרה העיקרית שביסודה היא העמדת כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל לרשות נושיו. כל משאביו השיוריים, מעבר לצרכי מחייתו, נתונים להישג ידו של הנאמן, יהא מקורם אשר יהא. כך הסביר זאת השופט זוסמן ז"ל בע"א 673/69 [2], בעמ' 328:

" הכרזתו של אדם בתור פושט רגל מעניקה לו את היתרון של שחרור מאמצעי הוצאה לפועל שכל אחד מנושיו עשוי לנקוט נגדו, לרבות מאסר. תמורת זה על החייב להעמיד את כל רכושו לרשות אדם המייצג את אינטרס הנושים, ואף להעמיד עצמו תחת פיקוחו של בית המשפט, החייב לדאוג גם לענין הנושים. פיקוח זה אינו מצטמצם בתפיסת נכסים ברי-עיקול כמו בהוצאה לפועל רגילה. גם הכנסה שהיא פטורה מעיקול, ואפילו הכנסה שלגביה נקבע בפירוש שיד הנאמן לא תשיגנה, ניתנת לפיקוחו של בית המשפט בפשיטת רגל, והוא קובע, בהתאם לסעיף 49(2) הנ"ל, מה סכום יש להשאיר בידי החייב לצרכי מחייתו...

המטרה הנוספת המובלעת בהוראת סעיף 111 נוגעת להגבלת אחריותו של פושט הרגל. גם משהגיע אדם לחדלות פרעון ולפשיטת רגל, אין הוא הופך "עבד של נושיו"". (שם, עמ' 598-599).

נקבע כי ההגנה על פושט הרגל נתונה לפיקוחו של בית המשפט של פשיטת הרגל אשר לו שיקול הדעת לקבוע מהו הסכום שיש להשאיר בידי החייב לצרכי מחייתו (ראו ע"א 673/69 ארגלזי נ' אזולאי, עו"ד, פ"ד כד(1), 624; וכן ע"א 341/82 בר דרור נ' עו"ד מ' כסיף ואח', פ"ד לז(3), 729). 

5.         דין הבקשה שבפני להדחות.

צו הכינוס ניתן כאמור ביום 10.6.06 על יסוד בקשת החייבת והמסמכים שצרפו לה.

הכנ"ר התנגד להכרזתה של החייבת פושטת רגל בטענה כי לא הרימה את הנטל להוכיח כי כי הסתבכה בחובות בתום לב, אולם הותיר את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, בין האשר נוכח התנהלותה של החייבת בהליך הפש"ר.

בדיון שהתקיים ביום 11.10.07 הוכרזה החייבת פושטת רגל ובמסגרת פסק הדין הובהר לחייבת כי הכרזתה פושטת רגל נעשתה בעיקר נוכח התנהלותה בהליך הכינוס, קרי עקב היותה עובדת, משלמת 700 ש"ח לקופת הכינוס ולכאורה עושה מאמץ כן לשלם חובותיה, וכי אם תגיש החייבת בקשות להפחתת התשלום החודשי אשקול בקשתה להכריזה פושטת רגל בשנית.

עסקינן בחייבת, ילידת ינואר 84', רווקה, אשר גם בבקשתה למתן צו כינוס הצהירה כי הכנסתה החודשית עומדת על כ- 4,000 ש"ח מעבודה בחנות בגדים. הכנסתה זו על אף שאינה גבוהה, מותירה בידה סכום הגבוה מהסכום הפטור מעיקול, העומד על סך של כ-      1,900 ש"ח, ובנסיבות אלו התשלום החודשי שהושת על החייבת הינו סביר.

החייבת לא הצביעה על שינוי לרעה במצבה הכלכלי או על נסיבה המצדיקה את הפחתת התשלום החודשי, ובחרה שלא להגיב לטענות הכנ"ר בתגובתו. טענתה כי לא נותר לה כסף לרכישת בגדים ואיפור מוטב היה לה שלא תיטען, באשר אין מדובר במצרכים שהינם חיוניים למחייתה של החייבת.