החלטה בתיק בש 9975/06

עניינה של החלטה זו בצווי הריסה שיפוטיים, שהוצאו כנגד תשעה מבנים מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. המבקשים מודים כי הם הקימו את המבנים. הם אינם טוענים כי למבנים ניתנו היתרי בנייה, אך טוענים המבקשים כי לא התקיימו התנאים שבסעיף האמור, למתן צווי ההריסה.

טענות המבקשים הן, בתמצית, כדלקמן:

1. המבקשים מתגוררים במבנים מיום היוולדם. במבנים מתגוררים כמאה בני אדם.
2. הטענה כי לא היה שיתוף פעולה מצד המבקשים אינה נכונה, שכן אף אחד לא פנה אל המבקשים בטרם נתבקשו הצווים. המתחם מאויש באופן תמידי.
3. הטענה של המבקשת כי המבנים מפרים את תכניות המתאר נגועה בחוסר תום לב, שכן תכנית המתאר יצאה לאחר ישיבת המבקשים במקום. 
4. ישיבתם של המבקשים בקרקע לא נוגדת כל אינטרס ציבורי. לא הוכח קיומו של אינטרס ציבורי במתן הצווים.
5. פעולות המשיבה נגועה בחוסר תום לב, באשר המבקשים מנהלים משא ומתן לצורך פינוי לישוב קבע.

בקשתם של המבקשים הועברה לתגובת המשיבה, וזו הגישה את תגובתה. בהחלטתי מיום 23/9/07 הוריתי לבאי כוח הצדדים להודיע לבית המשפט אם הם מבקשים לקיים דיון בבקשה לביטול הצווים, או אם הם מסכימים כי ההחלטה תינתן על סמך החומר שבתיק. ב"כ השיבה הודיע כי הוא מוכן לאפשרות השנייה. ב"כ המבקשים לא הודיע דבר, למרות שהחלטתי נמסרה לו כדין. על כן, ניתנת החלטה זו על סמך החומר שבתיקים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור כי דין הבקשות לביטול צווי ההריסה להידחות. בתצהירים שצורפו לבקשות למתן צווי ההריסה הצהיר מר חזי כהן כי בטרם הוצאו הצווים, הוא ביקר במקום וכי אנשים ששהו שם לא שיתפו פעולה. הצהרה זו לא נסתרה, שהרי לא נחקר העד בחקירה נגדית. מכאן שהתקיים התנאי שבסעיף 212 לחוק כי לא ניתן לדעת מי ביצע את הבנייה הבלתי חוקית.

כן הצהיר מר כהן כי המבנים נבנו על מקרקעי מדינה. הצהרתו של הפקח נתמכת בתמונות שצילם במקום ובנסח רישום.

נכון הדבר כי לצורך מתן צו לפי סעיף 212 לחוק, לא די בכך שהבנייה היא ללא היתר וכי התקיימו התנאים האחרים שבסעיף האמור, אלא על המדינה להצביע על קיומו של אינטרס ציבורי למתן הצווים כנגד המבנים.

אינטרס ציבורי יכול ויהיה קיים במקרים בהם הבנייה מפריעה לתוכניות בנייה או פיתוח במקום, ולעיתים יכול שיתקיים רק בשל השיקול כי חוטא לא יצא נשכר ובצורך למנוע תוהו ובוהו שיוצרת בנייה בלתי חוקית. ראה לעניין זה, למשל, ע"פ 3490/97 יצחק נ. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136 בע' 142:

" יהיו אפוא מקרים שבהם יגיע בית ^-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בנייה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על ^-מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית ^-המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה, ומטבע הדברים, שתהיינה בוודאי נסיבות שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא ייהרס (ראה ע"פ 318/81 ג'רסי נ' מדינת ישראל [3]; ועיין ע"פ (ת"א) 489/94 לדני נ' מדינת ישראל [5])."

במקרה שבפניי מתקיים האינטרס הציבורי בעצם הצורך למנוע התופעה המאסיבית של בנייה במקרקעי המדינה, ובצורך להעביר מסר ברור לכל, כי בית המשפט לא ישלים עם בנייה בלתי חוקית, ועם התופעה שבוני מבנים מתעלמים מפעולות הרשויות, אינם מזדהים ואינם משתפים פעולה עם פקחים הבאים לבצע את עבודתם כדין, ורק לאחר שניתנים צווי הריסה, ובמקרים רבים, רק לאחר שנפוצות שמועות על כוונה לבצע את צווי ההריסה, באים בעלי המבנים ומבקשים לבטל את הצווים.

פרט לטענה כי המבנים משמשים למגורים למשפחות המבקשים, לא הונח בפניי כל שיקול אישי, אשר יהיה בו כדי לגבור על האינטרס הציבורי כאמור לעיל. אני סבור שקבלת הטענה כי מגורי המבקשים במקום הוא שיקול אישי הגובר על אינטרס הציבור, משמעותה היא כי יש לבטל צווי הריסה שניתנו לפי סעיף 212, כל אימת שתוגש בקשה לביטולם. במיוחד הדברים אמורים כאשר המבקשים שבפניי אינם נופלים בגדר "הרואה עצמו נפגע", הרשאי להגיש בקשה לביטול צווי ההריסה, באשר אין להם כל זכויות בקרקע. דברים ברורים בעניין זה נקבעו על ידי כב' השופט רובינשטיין בע"פ 3249/03 בר יוסף נ. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח תקווה:

"לאחר העיון אין בידי להעתר לבקשה. לאמיתו של דבר אין בפי המערער טענה אמיתית באשר לזכויות בשטח; לפיכך אין לערעור סיכויים של ממש המצדיקים עיכוב. טענותיו של המערער נסבות בעיקר על ותק בשטח, על מצבו האישי, וכן על מעין טענת אפליה, קרי, שלא נאכף על-ידי המשיבות חוק התכנון והבניה כלפי אחרים ובמקומות אחרים. לטענות אלה אין בידי להיענות. אכן, לפי פסיקתו של בית משפט זה, יש צורך, בנוסף לעצם הבניה שלא כדין, להציג את הענין הציבורי המחייב את הריסת המבנה (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד נב (1) 136, מפי השופט קדמי; רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 151 (השופטת נאור). בענין ניקר נאמר, עם זאת, כי "לעיתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה, והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד... (לגבי מבנה פלוני - א"ר) צויין . . . כי אין סיכוי שאי פעם יינתן היתר" (עמ' 156-155)). אכן, כל מקרה צריך להיבחן לעניינו, ואין אלה דומים לאלה בעובדותיהם; אך כשהמדובר כענייננו בפלישה ללא כל זכויות, למקרקעי הציבור, ה"לא כדין" הוא כפול - פלישה לא כדין, בניה לא כדין, ומצווים בתי המשפט ליתן יד למאבק בכך. העובדה שנגד חריגות שונות אין הרשויות אוכפות די הצורך, אינה יכולה לייתר אכיפה כל עיקר, בודאי כשהמדובר על פני הדברים בהפרה קשה של זכויות הציבור, ובהיעדר סיכוי להיתר, אכן, כשהמדובר בפינוי ממקום מגורים גישת בתי המשפט זהירה, אך במה דברים אמורים, ככלל, כשעסקינן במי שהגיע כדין למקום מגוריו ולא מי שפלש ויצר לו מקום מגורים ללא זכויות."

לעניין הטענה כי תכנית המתאר התקבלה לאחר ישיבתם של המבקשים בשטח, הרי הצדק בדברי ב"כ המשיבה, משטען בתגובתו כי היה בידי המבקשים להתנגד לתכנית, עת פורסמה להתנגדויות.

עלי גם לדחות את הטענה כי קיים חוסר תום לב בהגשת הבקשה למתן צווי הריסה בעיצומו של משא ומתן לפינויים של המבקשים לישוב קבע. ראשית, טענה כזאת נטענה בעלמא, ללא כל הוכחה כי קיים משא ומתן כאמור. שנית, קיומו של משא ומתן אין בו כדי למנוע מתן צווי הריסה. השלב בו נמצא המשא והמתן עשוי להשפיע על מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה.

לאור כל האמור לעיל, הבקשות לביטול צווי ההריסה נדחות.