החלטה בתיק בש 9679/07

א.         תמצית ההליכים והעובדות

ביום 11.11.07, הוצא על-ידי יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום, צו הריסה מנהלי (להלן: "הצו") על פי סעיף 238א(ב1)(1)(3) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק"). הצו ניתן בהתייחס לבניין בגודל של כ-110 מ"ר שהוקם ללא היתר בנקודת ציון 187963/569075, דרומית לדרך מס' 25  דרומית למושב נבטים (להלן: "המבנה").

ביום 16.11.07 הגיש המבקש בקשה לביטול ועיכוב צו ההריסה. בית המשפט (כב' השופט נ' אבו טהה) נעתר לבקשה והוצא צו עיכוב ביצוע עד הדיון בבקשה במעמד הצדדים.

ביום שנקבע לדיון בבקשה, בתאריך 24.01.08, הודיעו הצדדים לביהמ"ש, כי הגיעו להסכמה, לפיה:

"תדחה הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי נשוא תיק זה ואולם, הריסתו של המבנה תעוכב עד יום 1.6.08, תוך שהמבקש מתחייב להרוס בעצמו את המבנה עד אותו מועד, וככל שלא יהרס המבנה על ידו, תהיה רשאית המדינה לעשות כן בתוך 60 יום מאותו מועד. המבקש יפקיד כתנאי להסדר האמור סכום מזומן ו/או ערבות בנקאית בסך 7,000 ש"ח, אשר תחולט ככל שלא יעמוד המבקש בהתחייבותו, ואשר תופקד עד יום 15.2.08. לא תופקד הערבות במלואה ו/או במועדה -יכנס הצו לתוקפו המיידי" .

הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה.

יצויין, כי ביסוד ההסדר דלעיל, שיקולים הומניטאריים (היותו בעל משפחה, הולדת תינוק, עונת החורף והעדרו של מקום מגורים חלופי).

במסגרת החלפת הייצוג של המבקש ערער זה לבית המשפט המחוזי בב"ש (ע.פ 5121/08) ועתר לביטול ההסדר והצו משני טעמים עיקריים. הראשון, הוא כי המבקש מופלה לרעה ביחס לבני שבטו, והשני, עניינו באי קיומה של חובת ההיוועצות, דהיינו לא הוכח כי יו"ר הוועדה המחוזית ראה את תשובתו של נציג שר המשפטים טרם הוצאת הצו.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.4.08 (כב' השופטת מ' ברנט), נמחק הערעור, לבקשת ב"כ המבקש.

ביום 15.4.08 הגיש המבקש באמצעות בא כוחו, עוה"ד גלעד אבני, "בקשה דחופה לחזרה מהסכמה". בשיתי הבקשה ניצבות 3 טענות. הראשונה, הפלית המבקש ביחס לבני שבטו האחרים. השניה, המבקש הינו בגדר הרואה עצמו נפגע. השלישית, קיומו של פגם בחזקת התקינות.

בהחלטת בית משפט זה מיום 22.4.08, נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים ליום 10.6.08.

בדיון מאותו היום הוברר כי הצדדים חולקים לגבי שאלה משפטית והיא האם מוסמך בית משפט זה לבטל החלטתו- מתן תוקף של החלטה להסדר בין הצדדים.

ב.         טיעוני הצדדים

לשיטת המבקש, על הסדרי טיעון חלים דיני החוזים וכללי המשפט המנהלי. בבוא בית המשפט לשקול חזרה מהסדר טיעון מחויב לערוך איזון בין האינטרסים הניצים על הבכורה. אינטרס הנאשם לציפייה והסתמכות מחד, אל מול האינטרס הציבורי לעשות משפט תוך מיצוי ההליכים הפליליים מאידך.

בענייננו המדובר בתקיפתו וביטולו של הסדר אשר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין.

הכלל המנחה הוא כי ביטולו של פסק דין שניתן בהסכמה יעשה במשורה ורק מטעמים כבדי משקל. אין להסיק מכך, כי פסק דין, במתכונת זו, יוצר מחסום הרמטי בפני התדיינות חוזרת, אלא ניתן לשוב ולפנות לבית המשפט אך ורק באותם המקרים בהם חל שינוי מהותי. ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין מחיל למעשה הן את מערכת דיני החוזים והן את כלל המעשה שיפוטי (סופיות הדיון). ניתן לתקוף את החלק ההסכמי, על דרך הגשת תביעה חדשה, או את החלק השיפוטי, באמצעות הגשת ערעור.

המבקש אינו חולק כי עורך דין רשאי ומוסמך להודות בשם מרשו בעבירה ולהסכים להסדר טיעון כזה או אחר שיושג בעניינו. הנחת המוצא היא כי הודאה /הסדר טיעון נעשו על דעתו של הנאשם וכי כל פרט מפרטי ההסדר, לרבות השלכותיו הובהרו היטב. אולם במקרה דנא, טוען המבקש כי תוכן ההסכם לא הוסבר לו כדבעי קודם הדיון (מה שגרם לכך שהמבקש ישכור שירותיו של עו"ד אחר) ועל כן יש להתיר לו לחזור בו מהודאתו, שכן לנאשם עומדת הפריבילגיה לחזור בו מהסדר טיעון "גם ברגע האחרון" והוא, בשונה מהמדינה, על כל זרועותיה נהנה מגמישות יתרה בסוגיה זו.

עוד נטען, כי לבית המשפט סמכות טבועה לסטות ולשנות החלטות קודמות, מתוך השאיפה למנוע עוול ואי צדק בולטים, קרי יש להעדיף שיקולי צדק על פני מעשה בית דין.

לגופו של הצו נטען כי המבקש הינו בגדר 'הרואה עצמו נפגע' כמשמעות המונח בסעיף 238א לחוק.

המבקש מופלה לרעה ביחס לבני שבטו אשר זכו לעבור ליישוב קבע בסמוך לרהט מצפון לכביש מס' 35. קיים קושי ממשי בקבלת היתרים לגבי בנייה בפזורה הבדואית. המשיבה לא קיימה את חובת ההיוועצות כהלכתה.