החלטה בתיק בש 9669/07

1.  בקשה למעצר עד תום ההליכים המוגשת על רקע כתב אישום שהוגש בעניינם של המשיבים, ולפיו מואשמים הם בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ואיומים, כשהמשיב 1 מואשם גם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואילו המשיבה 2 מואשמת גם תקיפה הגורמת חבלה ובתקיפה סתם.  

2.  עפ"י כתב האישום, תקפה המשיבה 2 את המתלוננת ואיימה עליה. משנחלצה מתלוננת נוספת לעזרתה ועלתה עם המשיבה 2 במעלית לביתה, תקפה גם אותה המשיבה, באמצעות מיכל ניקוי שהחזיקה בידה וכתוצאה מכך נגרמה לה חבלה בידה. בהמשך לאמור ומשהגיעו שוטרים שהוזעקו לבניין, סירב המשיב 1 לעלות לדירתו ולאפשר לשוטרים לתחקר את המתלוננות, וכן סירב לעיכובו. בהמשך דחף המשיב 1 את השוטר באמצעות ידיו בחזהו, הצמידו לקיר הבניין וגררו למעלית, תוך שאיים עליו. כן תקף שוטרת בכך שדחף אותה אל הקיר, בעוד היא אוחזת בו מאחור.

3.  המשיבה 2 תקפה אף היא בהמשך את השוטר בכך ששרטה אותו בחזה והכתה במרפקה בחזהו ובהמשך עשתה כן לשוטרת, בכך שדחפה, חנקה ובעטה בה.

4. ב"כ המשיבים הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה ואולם כפרה בקיומה של עילת מעצר, זאת בשל העובדה כי ביחס למשיבה 2, המדובר במשיבה ללא כל עבר פלילי וללא כל רקע פלילי, אשר הוכתה בצורה ברוטאלית על ידי השוטרים ונגרמו לה שברים בגופה. לדבריה, המדובר במשיבה המקבלת טיפולי הפרייה הורמונליים, ויתכן כי עקב הטיפול היתה רגישות כלשהיא, שאינה מאפיינת את מצבה.

5. באשר למשיב 1, טענה הסניגורית כי חלקו משני בלבד ונבע אך מהמחזה שראה ובו מכים את אשתו. הוא אכן התבקש לעזוב את המקום ואולם סירב, שכן ביקש שלא להשאיר את אשתו לבדה. המדובר במשיב המטופל פסיכיאטרית, אשר סובל מחרדות ומעשהו זה נבע אכן מבהלה. גם עברו הפלילי אינו מכביד. אין למשיב עיסוק בעבריינות ואלמלא הקורה עם אשתו, לא יה מגיע כלל לכל התקלות נשוא כתב האישום.

6. ב"כ המבקשת הדגיש את חומרת האירועים הנוגעת לתקיפת השוטרים, אשר נאלצו להשתמש בגז פלפל, כדי להגן על עצמם. עוד הזכיר את העובדה כי כנגד המשיב תלוי ועומד מאסר מותנה בר הפעלה בן 3 חדשים הנוגע לתקיפת עו"צ, שלא הרתיעו. בנסיבות אלה ביקש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

7. על מנת שאוכל להתרשם באופן בלתי אמצעי מהאירועים נשוא תיק זה, ביקשתי וקיבלתי לעיוני את תיק הראיות. באשר לשאלת הראיות לכאורה, מצאתי שקיימות כאלה. עדויות השוטרים ושתי המתלוננות אינן משאירות ספק בכך. למעשה, גם המשיבים עצמם מאשרים את ההתפתחויות, אלא שנותנים הם להן פרשנות משלהם המפחיתה מחומרת האירועים.

8. מכל מקום, ההתרשמות הנובעת מחומר הראיות היא, כי המדובר באירוע של סכסוך בבנין משותף, שצבר אסקלציה מיותרת לחלוטין, אשר הביאה למתיחות ולתוצאות נשוא הנדון, אשר חרגו מכל פרופורציה. חומר הראיות מלמד אכן, כי לפי דברי המשיבה 2, עוברת היא טיפולים הורמונליים. מבלי שתשתמע הקלת ראש חלילה בחומרת האירועים ובעובדה כי לא היו צריכים אלה לקרות, לא אוכל לשלול את טענת הסניגורית, כי יתכן וטיפולים אלה, שיבשו באופן זמני את מערכת שיקול דעתה של המשיבה 2 והביאוה להתנהגות המתוארת ולהתפתחות האירוע אח"כ. יצויין כי המשיבה 2 בהודעתה, מצטערת ומתנצלת על התנהגותה (ש' 74).

9. במהלך הדיון בפני ואף מתמונות המצויות בתיק הסתבר, כי למשיבה 2 חבלות קשות כתוצאה מהאירועים נשוא הנדון. לא ניתן כלל להשוות את חומרת חבלותיה לאלה של יתר המעורבים, ונראה לכאורה כי אכן נפגעה היא באופן לא מבוטל מהאירוע.

10. על רקע כל האמור ובהעדר כל עבר פלילי, שוחררה המשיבה 2 לביתה עוד בהחלטתי מאמש. 

11. באשר למשיב 1, עולה הרושם, כי אכן מהווה הוא "שחקן משנה" בפרשה. משיב זה יצא את ביתו כשנוכח לדעת שאשתו- המשיבה 2, מעורבת באירועים ולא הסכים לעזוב את המקום לדרישת השוטר. מכאן התפתח עימות, מילולי ופיזי, בו  לא ניהלו הצדדים בלשון המעטה, את העניינים בינהם בחוכמה יתרה. עם זאת אין ספק כי התנהגותו של המשיב 1 חרגה מכל פרופורציה ואחריותו לאירוע, אינה מוטלת בספק.  בעניין זה יש לציין, כי עפ"י חומר רפואי הקיים בתיק, סובל כנראה המשיב 1 מהפרעות חרדה וקלסטרופוביה ומטופל תרופתית. גם הוא ביקש להתנצל על מעשיו (ש' 77).

12. הרושם המתקבל איפוא הוא, כי שני המשיבים נכנסו ל"סחרור", בו ניסה כל אחד מהם להתערב לטובת בן זוגו, איבד את שיקול דעתו וקור רוחו ותרם לאירועים שנבעו מכך. אין לשלול את דברי הסניגורית כי כל האירוע מהווה טרגדיה של טעויות מצד המשיבים, ומצבם הרפואי בנקודת זמן זו.

13. למותר לציין כי בנסיבות אלה, בהן מרשה אדם לעצמו לתקוף שוטרים, קמה ועולה כמובן עילת מעצר.

14. מבחינת עברו הפלילי של המשיב 1, ומבלי להקל ראש, מדובר בארבע הרשעות, שתיים במסגרת צבאית משנת 1989, עבירה אחת מבימ"ש זה משנת 1996 (החזקת סכין) והאחרונה משנת 2004 שעניינה אלימות והיא כוללת בתוכה מע"ת. המשיבה 2, חסרה כאמור כל עבר פלילי.

15. נדמה לי איפוא, כי אין המדובר בעבריינים או באנשים אלימים במיוחד והאירוע כולו, על אף שמצער הוא, נראה לכאורה כנקודתי וכלא מאפיין את התנהגותם הכללית של המשיבים, אשר יכולה ללמד על מסוכנות מצידם.

16. השאלה הנשאלת בענייננו, איננה העונש אותו יש להטיל על המשיבים. עניין זה ידון על ידי המותב שידון בתיק העיקרי. השאלה הניצבת בפני היא, מהי מידת מסוכנותם של המשיבים והאם ניתן לשחררם בתנאים שיבטיחו את איון מסוכנותם, שכןכידוע, חומרת העבירות כשלעצמן וקיום עילת מעצר, אינן מצדיקות שלא לשקול חלופת מעצר שעיקר עניינה מניעתי, תוך ש"ברירת המחדל" עפ"י ההלכה הפסוקה הינה שחרור בתנאים, ככל שמתאפשר הדבר.

17. שקלול כל המרכיבים, הן גורמי התפתחות האירוע ושרשרת הטעויות שהובילה לו, הן עברם הפלילי הלא מכביד באופן יחסי של המשיבים, הן מצבם הרפואי (לרבות הפגיעות הקשות שחוותה המשיבה 2) והן התנצלותם וצערם על האירוע, מביאים אותי לידי מסקנה, כי אין זה המקום להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, וניתן להסתפק בשחרורם בתנאים שיבטיחו מניעת הישנות מקרים מסוג זה.

18. בנסיבות אלה  הנני מורה על שחרורם של המשיבים בכפוף לתנאים הבאים:

א.     הימנעות מכל מגע או קשר שהוא עם המתלוננות בתיק זה.