החלטה בתיק בש 94180/06

כנגד המשיבים 2 ו-3 הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, כליאת שווא, תקיפה בנסיבות מחמירות וסרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות. למשיב 1 מייחס כתב האישום עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, כליאת שווא, סיוע לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, הבאת אדם לעיסוק בזנות וסרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות.

על פי כתב האישום, סחרו המשיבים 2 ו-3 במתלוננות, נהגו בהן מנהג בעלים ועשו בהן ובגופן כבשלהם. המשיבים 2 ו-3 כלאו את המתלוננות במקומות שונים, שלטו בזמן, במעשיהן, בתנועתן, הגבילו את תקשורתן עם העולם החיצון וכפו עליהן עיסוק יומיומי בזנות ללא מנוחה, אף בימי המחזור החודשי, ולעיתים אף ללא שימוש באמצעי מניעה. כל זאת כפו המשיבים הנ"ל על המתלוננות לבצע תמורת תשלום זעום שהתקבל לאחר שניכו משכרן אחוזים ניכרים, הוצאות הבאתן לארץ והוצאות נוספות. על פי העובדות המתוארת בכתב האישום, את אחת המתלוננות אף היכו המשיבים 2 ו-3 משלא ניאותה לעסוק בזנות עם הבאתה לארץ.

למשיב 1 מייחס כתב האישום סיוע למשיבים 2 ו-3 לסחור בנשים והבאתן לעיסוק בזנות. המשיב 1 "קיבל" את הנשים שהוברחו דרך מצרים, פיזר אותן בין הדירות והמכונים השונים, הסיען ממקום למקום, ובתקופות מסויימות אף הופקד על גביית דמי האתנן מן המתלוננות.

סניגוריהם המלומדים של המשיבים חולקים על התשתית הראייתית שהציגה התובעת המלומדת, עו"ד ספי ברא"ז-יונג.

סניגורו של המשיב 1, עו"ד אילן קיסרי, טוען, כי חלקו של מרשו בפרשה מסתכם בסיוע לעבודת הסרסרות של הבעלים של המתלוננות - שאינם המשיבים 2 ו-3, אלא שניים אחרים - איגור דוקורסקי וסרגיי קרמר. לדידו של הסניגור, פעל המשיב 1 בעיקר לקבלת הכספים מהמתלוננות ולהעברתם לאיגור ולסרגיי, והכל בהתאם להוראות מהם. ביחס למתלוננות עצמן, התמצה תפקידו של המשיב 1 להיות הנהג שלהן. משכך, לא ניתן לראות אחריותו, ולו לכאורה, בעבירות הסיוע לסחר בבני אדם, קשירת הקשר, כליאת השווא והבאת אדם לידי עיסוק בזנות.

סניגורו המלומד של המשיבים 2 ו-3, עו"ד ישראל קליין, מחלק טיעוניו לשלושה ראשי פרקים.

ראשית, טוען הסניגור המלומד, כי מרשיו פעלו כשומרים בלבד, וכי המתלוננות מנסות לטפול עליהם את אשמתם של הבעלים האמיתיים של המכונים - איגור וסרגיי.

שנית, הסניגור טען כלפי אופן טיפולן של המשטרה והפרקליטות בפרשה. לדבריו, היתה המשטרה מודעת לפעילותם של המכונים, הגיעה דרך קבע למקום ומשכך אף היתה מודעת לעובדה שאיגור, סרגיי ואדם נוסף בשם דודו דהן היו הבעלים האמיתיים, ואילו המשיבים 2 ו-3 שימשו כשומרים בלבד. הסניגור טוען כי אמת זו אינה יוצאת לאור, שכן הפרקליטות השחירה חלקים קריטיים מעדותו של דודו דהן, ולא הכניסה לחומר הראיות שום עדות של שוטר.

שלישית, לפני כשנתיים החליטו המשיבים לעזוב את הארץ ולהפסיק, מיוזמתם, את עבודתם כשומרים במכונים. הסניגור הדגיש את עברם הנקי של המשיבים.

במצב דברים זה, עיינתי בעיקרי חומר החקירה.

בהודעת המתלוננת אולגה מיום 7.2.06, היא מתארת את הברחתה לארץ דרך מצרים ואת הגעתה למכון: "באוטו היה גבר שהציג את עצמו כוולאד, הוא אמר כי הוא עובד עם סלביק מדונצק ואמר שהוא שחיכה לנו[..] יום למחרת הגיעו ולאד עם השותף שלו בשם סשה. הם הסבירו לי ולבנות שהם בעלי הבית שלנו עכשיו. ולאד הסביר שאנחנו חייבות לעבוד אצלם שנה, חצי שנה על 30% וחצי השני על 40% וזאת העבודה בזנות. אני התחלתי להסביר להם שהבטיחו לי עבודה נורמלית ולא בזנות. קודם ולאד וסשה ניסו לשכנע אותי בטוב, אבל אני לא הסכמתי, ואז ולאד וסשה אמרו 'שולם עליך ואת תעבדי כמו שצריך'. אני התחלתי לצרוח, ולאד עם סשה התחילו להכות אותי בכל הגוף וגם בפנים. הם פתחו לי את הפנים וכל פני התנפחו לי, ומהמכות האלו נשארו לי צלקות על הפנים (הערת החוקר: אולגה הצביעה על צלקות מעל האף על המצח, מתחת לעין שמאלית וימנית). ולאד וסשה בסופו של דבר הכריחו אותי להסכים לעבוד במכון. ולאד וסשה הסבירו כי 30% שאקבל הם יהיו לא מכל הסכום אלא מהחצי של הסכום, כי החצי השני הולך לבעל המכון דודו". (עמ' 3, שורה 57)

בהודעתה מיום 3.12.06 מטיח החוקר באולגה, כי לטענת החשודים, הצלקת שיש לה בפנים כבר היתה שם כשהגיעה מאוקראינה. אולגה מכחישה הדברים, ומוסרת כי " זה קרה מהמכות של ולאד, כמו שאני כבר סיפרתי בעדויות". (עמ' 1, שורה 2)

בהמשך הודעתה מיום 7.2.06 מתארת אולגה את תנאי העסקתה, שנמסרו לה על ידי המשיבים 2 ו-3:

"השאירו אותנו לגור במכון, לא לי ולא לבנות לא היו מפתחות. פשוט היו נועלים אותנו בפנים בבוקר והולכים[..] הטלפון שהגעתי איתו סשה לקח ואמר שאסור לבנות להחזיק טלפונים ברשותם, ואמר שחצי שנה אסור טלפון. אצל בחורה אחת מצאו טלפון ושברו אותו על הראש שלה, זה היה ולאד. ולאד וסשה רשמו לי על פתק ברוסית - בעברית אך באותיות רוסיות - "פרטים", והסבירו מה אני חייבת לעשות ומה לא. הם אמרו שאני צריכה לעשות סקס רגיל עם גומי, ומציצה בלי גומי. אמרו שאם לקוח עושה ג'קוזי זה עולה 350 ש"ח, אך בי זה לא נוגע, אני לא מקבלת תוספת. כשעבדתי במכון הזה היו לי מ-7-8 עד 13 לקוחות ביום. ולאד וסשה אסרו שיהיו לי לקוחות קבועים, ואם הלקוח היה רוסי גם אסרו לו להיכנס איתי[..] ולאד וסשה העבירו אותנו לדירה בקריית מוצקין[..] גם שם היינו נעולות למרות שהיו חלונות, אך עם סורגים. שם בדירה גם לא היה טלפון ולא יכולנו לצאת ולא להתקשר". (עמ' 3, שורה 75)

לטענת אולגה, בהמשך אמרו לה המשיבים כי היא חייבת לקיים עם דודו דהן יחסי מין ללא קונדום, וכתוצאה מיחסי מין אלו נכנסה להיריון ונאלצה לעבור הפלה:

"[..]שלחו אותי לדודו לביתו[..] דודו אמר שאני צריכה לעשות איתו סקס, אני לא רציתי אבל הוא אמר שאני חייבת, ואמר כי איתו אני חייבת לעשות סקס בלי קונדום. בגלל זה הייתי חייבת לעשות הפלה אחרי זה, בת"א, אז אני גרתית בחיפה. ולאד וסשה הסיעו אותי לגבעתיים, הרצל 25, יש שם רופא גריגורי ואשתו. הם עשו לי הפלה שהייתי צריכה לשלם עליה בסביבות 2000 ש"ח[..] כשחזרתי מדודו למכון, אמרתי שלא רוצה לנסוע לשם יותר. דודו עשה איתי שמה סקס בלי קונדום. אבל סשה אמר כי לדודו הם לא יכולים לסרב כי הוא בן אדם גדול ופותר להם את כל הבעיות עם המשטרה, ושהוא בעל המקום. ומאותו רגע אני הייתי חייבת פעמיים בשבוע לנסוע לדודו הביתה ולעשות איתו סקס". (עמ' 4, שורה 10).

בהודעתה מיום 22.11.06 חזרה על כך שהמשיבים 2 ו-3 אמרו לה שהיא חייבת לנסוע לדודו, וכן סיפרה שראתה את דודו במכון הרבה פעמים, מדבר ושותה ביחד עם המשיבים 2 ו-3.

בהודעתה של אולגה מיום 8.2.06 הוסיפה, כי ולאד וסשה שילמו על ההפלה שלה, ולאחר מכן ניכו את הכסף ממשכורתה. כמו כן ציינה כי גם את המתלוננת השניה בתיק, אנה, נהגו המשיבים 2 ו-3 לשלוח לדודו הביתה לשכב איתו - וכך גם כמעט כל בחורה חדשה שהגיעה למכון, למרות שאף אחת מהן לא רצתה לנסוע לדודו.

בהודעה זו מתייחסת אולגה גם לתפקידו של המשיב 1: