החלטה בתיק בש 93864/05

הבקשה שבפני, מטעמה של המערערת - המבקשת דכאן, היא להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום לתעבורה ת"א (כב' השופטת שדמי) בתיק 41247/05, וזאת עד לשמיעת הערעור.

לטענת באת-כוח המבקשת, מרשתה לא התייצבה עקב בלבול, באשר כל מעייניה הוקדשו להליכי גירושין קשים אותם היא עוברת.

הסניגורית המלומדת מודעת לכך שאי-התייצבות מרשתה בנסיבות שתוארו לעיל, איננה מהווה עילה לביטול פסק-הדין שניתן בהעדרה (ראה: סעיף 130(ח) לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, אלא שלטענתה, יגרם למבקשת עיוות-דין, אם לא תתקבל בקשתה, שכן בעת שהיא נהגה ברכב היה בחזקתה רישיון נהיגה זמני בר-תוקף.

לתימוכין בטענתה, הציגה באת-כוח המבקשת מסמך, לפיו, ניתן למרשתה רישיון זמני שתוקפו מתאריך 15.6.04 ועד 15.12.04, כשהתנאי לקבלת רישיון קבוע - תשלום קנסות, ובתנאי זה המבקשת לא עמדה.

מהאמור לעיל עולה, כי בעת שנמצאה המבקשת נוהגת בתאריך 13.3.05, היא נהגה כשרשיונה הקבוע (שפקע ב- 9.8.02) אינו בתוקף למעלה מ- 6 חודשים.

אליבא דהגנה, האמור בכתב-האישום, שהמבקשת נהגה כשרישיון הנהיגה שלה אינו בתוקף למעלה מ- 6 חודשים - אינו נכון, באשר רישיונה הזמני לא היה בתוקף 3 חודשים פחות יומיים בלבד.

באת-כוח המשיבה גורסת, כי מאחר והתנאי לחידוש הרישיון הקבוע היה תשלום קנסות, והמבקשת לא הסדירה תשלום הקנסות, משמע, שרישיון הנהיגה הזמני לא הפסיק מירוץ הזמן, ולמבקשת לא היה רישיון נהיגה בר-תוקף למעלה מ- 6 חודשים.

ב"כ המאשימה מסתמכת על פסק דינה של כב' השופטת אוהד בע.פ. (ת"א) 1698/05 סיגלית דבורה נ' היוהמ"ש (לא פורסם), שם נקבע כי יש לראות ברישיון זמני המאפשר נהיגה רק "פסק זמן המיועד למטרה מסויימת" - להוציא רישיון נהיגה קבוע, אך רק רישיון קבוע יפסיק את מירוץ התקופה של נהיגה ללא רישיון תקף.

בית המשפט העליון (כב' השופט ג'ובראן) ברע"פ 9916/05 סיגלית דבורה  נ' מ"י (לא פורסם) לא נתן למבקשת רשות ערעור, באשר לא סבר שיש לאפשר דיון שלישי במקרה, באשר המבקשת שם רצתה לערער רק על מידת העונש (שכן, שם לטענת התביעה, היא נהגה כ- 3 ורבע שנים לאחר פקיעת רשיונה, בעוד שלטעת בא-כוחה, היא נהגה פחות משנתיים מאז פקע רישיונה). 

לטענת ב"כ המבקשת, בתיק שבפני אין לעשות כל אבחנה בין רישיון נהיגה זמני לרישיון נהיגה קבוע, לעניין כשירות הנהיגה, ומירוץ הזמן מתחיל בעת פקיעת הרישיון הזמני.

ב"כ המבקשת עותרת לבית המשפט לפרש את סעיף 10 לפקודת התעבורה, ותקנות 172 ו-174 לתקנות התעבורה באופן המקל על מרשתה, כשהיא משליכה יהבה על סעיף 34 כ"א לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין"), הקובע בזו הלשון:

"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

נקודת המוצא העקרונית לפי סעיף 34 כ"א לחוק העונשין, היא כי הוראה פלילית מתפרשת על פי הפרשנות התכליתית של החיקוק.

עוד קודם לתיקון מספר 39 לחוק העונשין, נקבע בע.פ. 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ה

(4)421 (427): "חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו על דרך הצמצום, ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק, כדי להגשים את מטרת החקיקה. עקרונות היסוד קובעים את תכליתו של דבר חקיקה, וחזקה היא כי תכליתו של דבר חקירה היא "להגשים את עקרונותיה של השיטה", ולקדם זכויות אדם בה".

ראה: ת.פ. 1787/01 ועדה מקומית לתכנון ובנייה "אצבע הגליל" נ' שיק מבנים בגליל  בע"מ פדאור (לא פורסם) 03(3) 667 (ההדגשה שלי - י.א.).

לא לחינם נאמר, כי "דברה התורה בלשון בני אדם" (מסכת ברכות ל"א), ו"בני האדם" - הכוונה לאדם מן היישוב הנוהג ומתנהג לפי תומו.

על פי תקנה 172ב' לתקנות התעבורה תשכ"א- 1961:

  "רשות הרישוי רשאית שלא ליתן רישיון נהיגה או שלא לחדש רישיון עד שמבקש הרישיון או חידושו יוכיח, לפי דרישתה, כי כל קנס שמתחייב בו בדין בשל עבירת תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב - שולם".