החלטה בתיק בש 93823/04

בפני בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, כאשר בד בבד הוגש כנגדם כתב אישום המייחס להם עבירות של: קשירת קשר לפשע, שוד בחבורה, הריגה (משיבים 1 - 6), ושוד בחבורה, (משיבים 2, 3, 4 ו- 5).

עפ"י המפורט בכתב האישום:

משיבים 1 ו- 6 נשואים זה לזה. משיב 2 הינו בנם. משיבים 3, 4 ו- 5 הינם חבריו של משיב 2.

משיבים 1 ו- 6 היו ב- 20 השנים האחרונות חבריהם של בני הזוג בנימין דוד (להלן: " בנימין") יליד 1931, ושרה דוד (להלן: " המנוחה") ילידת 1939.

בני הזוג דוד התגוררו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, בדירת "עמידר", ברח' חללי מינכן 11/2 בשכונת גבעת הזיתים בלוד (להלן: " הדירה").

במהלך שנות ההיכרות בין המשיבים 1 ו- 6 לבנימין ולמנוחה, נחשפו המשיבים לעובדה כי בני הזוג דוד מחזיקים בדירתם סכומי כסף גדולים, מטילי זהב ותכשיטי זהב.

בתאריך 13/4/04 בסמוך לשעה 9:30, בביתם של משיבים 1 ו- 6, קשרו המשיבים 1 ו- 6 קשר עם המשיבים 2 ו- 3 לשדוד את המנוחה בדירתה, כך שמשיב 1 ידאג להוצאת בנימין דויד מהדירה, ויקבע עימו פגישה בקניון בלוד. לאחר שיודיע משיב 1 למשיב 2 כי הצליח בכך, יגיעו משיבים 2 ו- 3 לדירה, ישתלטו על המנוחה, ויגנבו את הכסף והתכשיטים.

המשיבים 2 ו- 3 סיפרו למשיבים 4 ו- 5 על תוכנית השוד, הציעו  להם להצטרף אליהם לביצוע השוד, והם הסכימו.

משיבים 2, 3, 4 ו- 5 הגיעו לדירה, המשיבים 3 ו- 4 תפסו את המנוחה, סתמו פיה, כיסו עיניה על מנת שלא תזהה את המשיב 2, הפילו אותה לרצפה, התיישבו עליה והצמידו אותה בחוזקה לרצפה. אז נכנסו  משיבים 2 ו- 5 לדירה והחלו לחפש את הכסף והתכשיטים.

בטרם עזבו המשיבים 2, 3, 4 ו- 5 את הדירה, גררו את המנוחה מסלון הבית לחדר השינה, והשאירו אותה מוטלת על הרצפה כשהיא חבולה קשות.

כתוצאה מהתקיפה, נגרמו למנוחה דימומים תת-עוריים ותת-רירתיים, פצעי שפשוף ושברים, ומותה נגרם כתוצאה מתשניק (חנק), בעקבות חסימת פתחי הנשימה החיצוניים.

לציין, כי ב"כ המשיבים 2, 3 ו- 4, עו"ד שמחוני, עו"ד אלמוג ועו"ד חיון, הסכימו לקיומן של ראיות לכאורה ולמעצרם עד תום ההליכים של משיבים אלו, תוך שמירה על זכותם להגיש בקשה לעיון חוזר.

ב"כ המבקשת, עו"ד נאור, טענה בפני, כי משיבים 2, 3 ו- 4 מודים במעשים ומפלילים זה את זה, ובהיותם מבצעים בצוותא חדא אין נפקות לשאלת חלקו של כל אחד מהם בנפרד. מפנה לעדות משיב 2, אשר סיפר כי משיבים 3 ו- 4 תקפו יחדיו את המנוחה. מפנה לעדות בעלה של המנוחה, לפיה הזמין אותו משיב 1 יום קודם לארוע להפגש עימו בקניון בלוד בשעה 19:00, ולכך תימוכין גם בעדותו של משיב 1, שהודה כי הציע, ביחד עם משיבה 6, למשיבים 2 ו- 3, לבצע את השוד, וכי הזמין את בנימין לקניון על מנת לאפשר למשיבים האחרים להיכנס לדירה ולשדוד את המנוחה, ואין כל הוכחה לכך כי אמר לבנימין להזמין גם את המנוחה שתצטרף אליהם. מפנה לעדותו של  העד אברהם חימאס, שהיה עד לשיחה בביתם של משיבים 1 ו- 6, בין משיבים 1, 2, 3 ו- 6, בה תכננו את ביצוע השוד בדירת המנוחה, כולל הוצאתו של בעלה מהדירה ע"י משיב 1. מפנה עוד לעדותו של משיב 3, המספר על פניות חוזרות ונשנות של משיבה 6 אליו ואל משיב 2 לבצע את השוד, תוך שהיא מוסרת להם אינפורמציה על הימצאות הכסף והתכשיטים בדירת המנוחה, ותוך שהיא מדריכה אותם להציג עצמם בכזב בפני המנוחה, כעובדי "עמידר". מפנה להתנהגות המשיבה 6 במהלך העימות עם העד אברהם חימאס, מסמנת לו לשתוק, כאשר נותרו לבדם בחדר החקירות. קיים חשש לשיבוש הליכי חקירה, והמסוכנות נלמדת גם מעברם הפלילי של המשיבים: למשיב 5 - הרשעות בעבירות רכוש ובעבירת אלימות, למשיבה 6 - הרשעות בעבירות רכוש ואלימות, תלוי ועומד כנגדה עונש של 4 חודשי מאסר על תנאי, בגין עבירות האלימות.

באשר לעבירת ההריגה המיוחסת למשיב 1 - מפנה ב"כ המבקשת לסעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין") הקובע, כי כאשר אדם מבצע עבירה, אגב עבירה שונה ממנה או נוספת לה, כאשר בנסיבות העניין אדם מן היישוב יכול להיות מודע לאפשרות עשייתה, ישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים.

באשר למשיב 5 - מפנה לעדויות משיבים 2 ו- 4, המצביעים על משיב זה כמי שהיה עימם בדירה בעת ביצוע השוד, כך גם בעימות שנערך בין משיב 4 לבין משיב 5, משיב 4 מטיח בו כי נכח בדירה בעת ביצוע השוד.

באשר למשיבה 6 - מפנה לכך שהיתה הרוח החיה מאחורי תכנון השוד, היא שיזמה, שידלה, סייעה ומסרה את האינפורמציה באשר לתכנון, לא בחלה  אף בשיתוף בנה בשוד חבריה הטובים. 

מפנה לקלטת עימות עם אחד מעדי התביעה, המשיבה מזהירה אותו שלא ידבר, ואף מאיימת עליו. 

ב"כ  משיב 5, עו"ד אלמוג,טען בפני, כי הראיות היחידות כנגד מרשו הינן עדויות שותפיו לעבירה, אשר אינן יכולות לשמש כראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים. לטענתו, משיב 2 מסר הודעתו, המפלילה את משיב 5, כנקמה במשיב 3, (שהינו אחיו של משיב 5), אשר קשר את הורי משיב 2, (משיבים 1 ו- 6), לארוע נשוא כתב האישום. מפנה לסתירות בעדויותיהם של משיבים 2 ו- 4, המפלילות את משיב 5, ולכך שמדובר בעדויות כבושות שמשקלן מועט. מפנה לכך שעדויות משיבים 2 ו- 4 היו תחת השפעת סמים כאשר מסרו הודעותיהן. מפנה לכך שמשיב 5 נעצר כ- 10 ימים לאחר מעצרם של חמשת המעורבים האחרים, ועל אף שידע על מעצרם, לא עשה כל נסיון להמלט ונתפס כאשר הוא נמצא בביתו. 

ב"כ משיב 1, עו"ד וולשטיין, טען בפני, כי מרשו הודה, ביום 7/11/04, כי תכנן להוציא את בנימין דוד ואת המנוחה מדירתם, וכאשר יהיו שניהם מחוץ לדירה, יגנבו המשיבים האחרים את הכסף והתכשיטים. מציין, כי עוד באותו יום חזר בו המשיב 1 מהודאתו, ובכוונתו לקיים משפט זוטא בגין כך. לטענתו, אין לראות במרשו כמבצע בצוותא, משלא היתה "בידיו השליטה הפונקציונאלית - מהותית, יחד  עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית". (מפנה לע"פ 2796/95, פלונים נ' מ"י). כמו כן, אין לייחס לו עבירה של הריגה,  בין השאר מאחר וסיבת המוות אינה ברורה כלל, שכן המנוחה סבלה מטרשת והיתה חולת לב, ולאור חלקו המזערי, שהסתכם בכך שחיכה בקניון. מפנה לע"פ 3390/98, חנניה רוש נ' מ"י, בו נפסק, כי כאשר נרצח אדם במהלך שוד, אין להרשיע ברצח את השותף שלא רצח. מפנה עוד לע"פ 1639/98 דהן נ' מ"י, בו נפסק, כי שאלת הצפיות לביצוע העבירה השונה או הנוספת צריכה להיבחן עפ"י מידע אובייקטיבי, אולם ביהמ"ש העליון פסק, כי נקודת המוצא לבחינת הצפיות בכוח צריכה להתבסס על מטען סובייקטיבי, ואת זאת לא הצליחה התביעה להוכיח בכל הנוגע למשיב 1.