החלטה בתיק בש 93492/05

המשיב 1 הורשע בעבירות שונות שיוחסו לו לאחר ניהול משפט, ולקראת הדיון בקביעת עונשו, ברח מהארץ.

לאור זאת הגישה המבקשת בקשה לחילוט ערבויות שהופקדו, בהן הפקדה במזומן של 50,000 ש"ח שהופקדה ע"י המשיב 1, וכן התבקש חילוט 2 ערבויות צד ג', ע"ס 250,000 ש"ח כ"א, עליהן חתמו המשיבים 2, 3.

מאחר שאין מחלוקת שהמשיב 1 הפר את התנאים שנקבעו לשחרורו וברח מהארץ לאחר שהורשע ובטרם נשמעו טענות בענין קביעת עונשו, יש מקום לחילוט הערובה שהפקיד, ועל כן אני מורה לחלט את הערובה שהופקדה בשלושה שיעורים בסך 50,000 ש"ח.

הדיון מתרכז בשאלת חבותם של המשיבים 2, 3 לפרוע את הערבויות עליהן חתמו.

טענת המשיבים היא שאין אפשרות לחלט את הערבות שכן היא נחתמה ב- 10/99 ועל כן פגה, וכן נחתמו 3 ערבויות נוספות מאוחר יותר להבטחת שובו של המשיב 1 מביקורים בחו"ל, דבר המצביע על כך שהערבות הראשונה אינה בתוקף.

כדי להבהיר את העובדות, יש לציין כי המשיב 1 שוחרר ממעצר ביום 14.10.99, ואז נקבעו הערבויות לשחרורו שהן הפקדה במזומן בסך 50,000 ש"ח, ערבות עצמית בסך 250,000 ש"ח ושתי ערבויות צד ג' של המשיבים 2, 3 בסך 250,000 ש"ח כ"א.

מאחר שתוקף הערבויות על פי סעיף 48 לחסד"פ (סמכויות אכיפה-מעצרים), הינו ל- 180 יום, בטרם פגו הערבויות, הוגשה בקשה להארכת תוקפן ובתאריך 18.4.00, החליט ביהמ"ש על הארכת הערבויות, כאשר בענין המשיב 1 הוסכם הדבר, עד ליום 7.10.00.

המבקשת הגישה בקשה להאריך את הערבויות ב- 90 יום נוספים כדי לאפשר הגשת כתב אישום, ולבקשה צורף אישור היועץ המשפטי לממשלה כפי שעולה מהחלטת בימ"ש השלום בת"א בב"ש 9469/00 וביהמ"ש האריך את תוקף הערבויות עד 21.11.00.

כתב האישום כנגד המשיב 1 הוגש לפני שחלפה תקופה זו, ועל כן הערבות המקורית שנחתמה ב- 14.10.99 הוארכה כדין לרבות 2 ערבויות צד ג' עליהן חתמו המשיבים  2, 3.

בב"ש 4624/05 של בימ"ש המחוזי בירושלים, נקבע כי סעיף 48 לחוק המעצרים מטרתו לקבוע שאם לא הוגש כתב אישום נגד חשוד ששוחרר בערובה תוך 180 ימים, יופטרו הוא וערביו מהתנאים המגבילים, ומכאן שכאשר הוגש כתב אישום בתוך פרק זמן זה, יוארך כתב הערבות ועימו תנאי הערבות עד לסיום ההליכים, וזאת לאור האמור בסעיפים 44, 48 ו- 63 לחוק המעצרים.

העולה מכאן שתוקף הערבויות עליהן חתמו המשיבים 2, 3 לא פג, והן בתוקף.

הטענה הבאה של המשיבים היא כי הבינו שהם חותמים על ערבות להבטחת חזרת המשיב 1 לארץ, ולא התחייבו כי יבטיחו התייצבותו למשפט או לנשיאת העונש.

על פי סעיף 48(א) לחוק המעצרים, נקבע כי שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור או לנשיאת עונשו.

בבש"פ 4348/99 נקבע כי תנאים אלה הקבועים בחוק הם תנאים מנדטורים שנקבעו ע"י המחוקק, וחלים באופן אוטומטי מכח החוק על כל כתב ערובה הנחתם במסגרת שחרור בערובה.

לפיכך אין לקבל טענה זו של המשיבים.

טענה נוספת היא שהערבות עליה חתמו המשיבים אינה תקפה שכן תנאי לכניסה לתוקף של ערבות צד ג' היא שהמתחייב הראשי חתם על כתב הערובה.

מעיון בכתב הערובה עולה כי המשיב 1 חתם בפני מזכיר ביהמ"ש ביום 14.10.99 על ערבות עצמית בסך 250,000 ש"ח, בטופס כתב הערובה  בחלקו השני מופיע כתב ערובה של ערב, עליו חתם המשיב 2 ועל כן לגביו לא יכולה להטען הטענה, ואילו בטופס עליו חתומה המשיבה 3, לא מופיעה חתימת המשיב 1.

בכך אין כדי לסייע למשיבה 3 שכן, ברור שהמשיבים 2, 3 חתמו באותו יום על ערבות צד ג' לטובת המשיב 1, והמשיב 1 עצמו חתם על כתב הערבות, כפי שנקבע בבש"פ 6278/98 אין צורך שהמשוחרר בערובה יחזור ויחתום על התחייבותו האישית בכל אחד מכתבי הערובה עליהם חותמים הערבים ודי בכך שהוא חותם על כתב ערובה עצמית אחד.

טענה נוספת היא שלא הוכח כי המשיבים חתמו בפני מי שהוסמך לכך על פי החוק דהיינו שופט, רשם או מזכיר בימ"ש.