החלטה בתיק בש 93310/05

1.         בפניי ערר על החלטתה של כב' השופטת יעל הניג (מבימ"ש השלום בת"א, ב"ש 3665/05), לעצור את העורר, חליל דכה, עד לתום ההליכים במשפטו. 

            נגד העורר הוגש, ביום 14.9.2005, כתב אישום לבימ"ש השלום בת"א (ת.פ. 5186/05), בו יוחסה לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים").

            כנטען בכתב האישום החזיק הנאשם בגופו, בתאריך 9.9.2005 בשעות הצהרים, ביפו, סם מסוכן מסוכן מסוג הירואין במשקל 17.8965 גר' נטו, שלא לצריכה עצמית, ללא היתר כדין. הסם היה מחולק ל-9 אריזות נפרדות.

            הנאשם אינו כופר בנטען בכתב האישום, לבד מהעובדה כי לטענתו הוחזק הסם לצריכתו העצמית, שכן הינו נרקומן הנזקק לכמות נכבדה של הירואין, כ- 3-4 גר' מידי מיום. הכמות שהוחזקה על ידו מהווה מעין מלאי, לצריכת הסמים בעתיד.

            בימ"ש דלמטה ציין בהחלטתו כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ואשר לעילת המעצר - הרי שמדובר בחזקת מסוכנות סטטוטורית, המיוחסת למי שמחזיק כמות כה נכבדה של סמים.

            במקרה דנן מדובר במי שהינו בעל עבר פלילי מכביד, בעיקר בעבירות של סחר בסמים אך גם בעבירות פליליות אחרות. סיכויי שיקומו אינם נראים מבטיחים, ולפיכך קיימת הצדקה למעצרו עד לתום ההליכים.

כב' השופטת הניג הוסיפה וציינה בהחלטתה כי גם אם תתקבל הטענה לפיה צבר הנאשם מלאי סמים לצריכתו העצמית, הרי שקיימת אפשרות כי יפעל להפצת הסמים בקרב אחרים, בשים לב למחיר הרכישה, סכום העומד על כ-800 ש"ח, כפי טענת העורר.

2.         עו"ד נעאמנה, ב"כ העורר, טוען כי אין בידי התביעה כל ראיה, אשר יש בה כדי להפריך את טענתו של העורר, לפיה נרכשה כל כמות הסמים לצריכתו העצמית. על גופו של הנאשם לא נתפסו אביזרים המעידים על סחר בסמים כמו: רשימת לקוחות, רשימת טלפונים או כלים המתאימים לפעילותו של סוחר סמים.

            העורר הינו נרקומן מזה שנים רבות, העושה שימוש בכמות יומית נכבדה ביותר, של סם מסוג הירואין. במקרה דנן נקנה הסם "במחיר מציאה", ועל כן רכש הנאשם כמות גדולה של סם. הסנגור אינו מתעלם מעברו הפלילי של הנאשם, אך טוען כי מדובר בעבר נושן למדי, שכן הרשעתו האחרונה הינה מחודש מרץ 2001, היינו לפני יותר מארבע וחצי שנים.

            אשר לנסיבותיו האישיות של העורר, נטען כי הינו עיוור ומוכר כנכה לצמיתות ע"י המוסד לביטוח לאומי. העורר סובל מבעיות נפשיות והינו בעל רקע סוציו-אקונומי קשה ביותר.

            בקשתו של עו"ד נעאמנה הינה לקבל תסקיר מעצר בעניינו של העורר, על מנת לבחון אפשרות לשחררו לחלופת מעצר, בתנאים מגבילים.

            ב"כ המשיבה, עו"ד ניר ביטון, מתנגד לקבלת הערר, בציינו כי מדובר בהחזקת כמות נכבדה ביותר של הירואין. עברו של העורר מעיד על עצמו כי הינו עוסק בסחר בסמים, ואינו מחזיק בסם מסוכן אך ורק לצריכה עצמית. לעורר ניתנו הזדמנויות בעבר לשקם עצמו ולהשתלב בהליך גמילה מסמים, אך נסיונות אלו לא צלחו בשל חוסר נכונות שגילה העורר.

            בנסיבות אלה, ומאחר שאין לקבל הטענה כי מדובר בהחזקת סמים לצריכה עצמית, סבור עו"ד ביטון כי יש לדחות את הערר.

3.         עיינתי בחומר החקירה ונחה דעתי כי בידי התביעה ראיות די והותר, להוכחת טענתה כי אין מדובר בהחזקת סם לצריכה עצמית. כזכור, החזקה של מעל ל-0.3 גר' הירואין נחשבת כהחזקת סם שלא לצריכה עצמית. במקרה דנן מדובר בכמות העולה פי 50 על הכמות המופיעה בפקודת הסמים. אין זה סביר בעיני כי בידי הנאשם יכולת כלכלית לרכוש כמות כה נכבדה של סמים, אלמלא היה בכוונתו לסחור בהם ולשווקם למשתמשים אחרים. זאת ועוד, ניתן ללמוד מעברו של הנאשם כי הינו מעורב בעבירות של סחר בסמים ובין היתר מדובר בהדחת קטין לשימוש בסמים מסוכנים. הרשעותיו הקודמות של הנאשם מתפרסות על פני שנים לא מעטות, כאשר העבירה האחרונה המיוחסת לו, שעניינה תקיפה בתנאים מחמירים, בוצעה בשלהי שנת 2002.

            כפי שצויין בהחלטות קודמות שניתנו בעניינו של העורר, מדובר בכמות סם המספיקה להכנת כ-200 מנות, דבר שאינו מתיישב עם טענת העורר כי מדובר במלאי לצריכה עצמית. עוד אציין כי גירסתו של העורר, לפיה רכש הסם בסכום זעום של כ-800 ש"ח, אינה נראית מהימנה, בנסיבות העניין.

            עתירתו של הסנגור לקבלת תסקיר מעצר, אין בה כדי להועיל במקרה זה, שכן נסיונות שיקום שנעשו בעבר, בעניינו של העורר לא צלחו, ואין כל בסיס להנחתו האופטימית של הסנגור, לפיה ניתן יהיה לשקם הנאשם ולהביא לגמילתו משימוש בסמים מסוכנים.

            לאור האמור, ומשלא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של ביהמ"ש דלמטה, הנני דוחה את הערר.

            העורר יהיה נתון במעצר עד לתום ההליכים במשפטו.

ניתנה היום כ"ח בתשרי, תשס"ו (31 באוקטובר 2005) במעמד הצדדים.