החלטה בתיק בש 93283/07

1.                  המבקש הורשע, יחד עם אחרים, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 99(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ועונשו נגזר ל-37 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור, תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירה בה הורשע וקנס כספי.

2.                  בעת הרשעתו של המבקש וגזירת דינו היה המבקש במעצר עד תום ההליכים ועונש המאסר בפועל נגזר לריצוי מתחילת מעצרו, 22.1.06.

3.                  המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין ולחילופין על גזר הדין ועתר בד בבד לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל עליו.

משמעות עתירתו לעיכוב ביצוע - שחרורו מהמאסר אותו התחיל לרצות בהמשך למעצרו עד תום ההליכים.

4.                  הערעור קבוע לשמיעה ליום 16.1.08.

5.                  בנימוקי הבקשה לעיכוב ביצוע - המבקש ריצה חלק ניכר מתקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו והוא עלול לרצות את כל תקופת המאסר - לאחר ניכוי שליש - בסמוך למועד שמיעת הערעור, כך שאם יתקבל ערעורו, והסיכויים לכך גבוהים, נמצא שלא היה טעם בהגשת הערעור.

6.                  בישיבת יום 8.10.07 הסביר ב"כ המבקש מדוע לדעתו סיכויי הערעור גבוהים. לטענתו, ההרשעה מבוססת כולה על ראיות נסיבתיות והפנה בענין זה לנימוקי הערעור.

ב"כ המבקש לא צירף לבקשה לא את הכרעת הדין ולא את נימוקי הערעור. מאחר וביסוד בקשתו עומדות טענותיו בנוגע לסיכויי הערעור, בקשתי, טרם מתן החלטה, לקבל לידיי את הכרעת הדין - וזו הוגשה לעיוני יחד עם נימוקי הערעור.

7.                  מעיון בהכרעת הדין נלמד, שהרשעת המבקש אכן נתבססה על ראיות נסיבתיות. בית המשפט קמא קובע בפתח הכרעת דינו, ובסיומה, כי מארג הראיות הנסיבתיות, שכל אחת מהן הוכחה מעבר לספק סביר, מחייב את המסקנה ההגיונית האחת והיחידה בדבר אשמתו של הנאשם 1 (המבקש כאן - כמו גם של הנאשמים 4-2). מנגד, מוסיף בית המשפט קמא ואומר, כי גירסת הנאשם (אשר מסר גירסה חלקית במשטרה) למארג הראיות הנסיבתיות בביהמ"ש, היתה גירסה כבושה, נגדה את מבחני ההגיון והשכל הישר ועמדה בסתירה לראיות הנסיבתיות שהונחו בפני.

8.                  אין פסול בהכרעת דין מעין זו בעניינינו. הוכחת יסוד ההתקשרות בעבירת הקשר, שרובה בסתר ואפס קצהה בגלוי, ניתנת להעשות גם בראיות נסיבתיות, לרבות על דרך של הסקת מסקנות מהתרחשויות מוקדמות ליצירת הקשר ו/או הסקת מסקנות ממעשים מאוחרים שארעו לאחר הווצרותו של הקשר, שיש בהם כדי להעיד על מה שקדם להם (ר' י. קדמי, על הדין בפלילים, 2004, חלק ראשון עמ' 285; ע.פ. 228/77 זקצר נ. מ"י ל"ב(1) 701; ע"פ 3338/99 פקוביץ נ. מ"י תק-על 2000(4) 676) ובלבד שהראיות הנסיבתיות הקושרות את הנאשם לעבירה (כל ראיה בפני עצמה - מעבר לספק סביר - ומארג הנסיבות כולן) מובילות למסקנה אחת - אשמתו של הנאשם, חרף הסברו (האחר) של הנאשם למארג זה (ר' ע"פ 5928/99 גלרסון נ. מ"י תק-על 2005(3) 2776).

כך ניתנה הכרעת הדין בעניינינו, הכרעת דין מפורטת ומנומקת המשתרעת על פני כ-60 עמודים, בהתייחס לנאשמים כולם, חמישה במספר (אחד זוכה מחמת הספק).

9.                  עם זאת, הכרעת דין המבוססת על ראיות נסיבתיות ועל הסקת מסקנה המתחייבת מהן, להבדיל מהכרעת דין המבוססת על קביעות מהימנות והערכת עדויות, פתוחה לערעור ופתיחותו של בית משפט של ערעור ביחס אליו, גדולה יותר.

בע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ. מ"י דינים עליון נ"ח(36), נדרש בית המשפט העליון לטיב הערעור וסיכוייו כאחד השיקולים שעל בית המשפט לשקול בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע של מאסר בפועל. ההלכה, כפי שנתגבשה, בפרשה זו, איננה מצדדת בהעמדת רף גבוה של סיכויי הערעור בפני מי שמבקש את עיכוב מאסרו. לדעת בית  המשפט בפרשה זו העמדת רף גבוה לפיו רק סיכויים בולטים לזכיה בערעור יצדיקו עיכוב  הביצוע, יוצרת פער גדול מדי בין רמת הבחינה בשלב המקדמי של הכרעה בבקשה לבין בחינת הערעור גופו ומגדיל את הסיכוי לכך שריצוי המאסר יתברר בדיעבד כבלתי מוצדק. דא עקא, שבחינת סיכויי הערעור על ידי בית משפט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע מעוררת קושי, שכן מדובר בהערכה לכאורית בלבד של סיכויי הערעור מהטעם שבית משפט זה אינו שם עצמו במקומה של ערכאת הערעור, שהיא זו האמורה לבחון את הערעור ונימוקיו ולהכריע. משכך, קובע בית המשפט בפרשת שוורץ,  כי בחינת טיב הערעור וסיכוייו, על ידי בית המשפט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע, צריכה להעשות בהקשר לטיב הטענות שבערעור וסוגן והפוטנציאל הגלום בהן להשפיע על תוצאות הערעור. "העוצמה הלכאורית", כך קובע בית המשפט, של הטענות בערעור, תבחן על רקע הכללים המקובלים בשיטתנו המשפטית ביחס להפעלת ביקורתה של ערכאת הערעור.

10.              נאמן להלכה זו, לא אוכל (וגם לא נכון יהיה לעשות זאת) לקבוע דבר ביחס לטענותיו הפרטניות של ב"כ המבקש בנוגע לאותו מארג ראיות נסיבתיות ולמסקנה המתחייבת ממנו כפי שנותחו ופורטו בהכרעת הדין. עם זאת, ראוי ונכון לומר, שהטענות בערעור בשל היות הכרעת הדין מבוססת על ראיות נסיבתיות והסקת מסקנה מהן - נימנות על סוג הטענות שניתנות לביקורת שיפוטית, על פי הכללים המקובלים בשיטתנו המשפטית.

11.              האם די בכך כדי לעכב את ביצוע המאסר בענייננו? התחבטתי לא מעט בשאלה זו דווקא משום העובדה שהמבקש נמצא במעצר עד תום ההליכים מאז ינואר 2006, כשתקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו (37 חודשים) נמנית מיום מעצרו. המבקש נמצא אם כן במעצר/מאסר פרק זמן של כ-21 חודשים המהווים למעלה ממחצית תקופת המאסר שנגזרה עליו. הערעור קבוע לשמיעה לתאריך 16.1.08. עד מועד שמיעת הערעור, גם בהנחה שפסק הדין בו ינתן באותו יום, ירצה המבקש פרק זמן של שנתיים ימים המהווים כשני שליש מתקופת מאסרו (המבקש מכוון לסיכוייו בוועדת השליש).

שאלתי את עצמי אם הייתי מעכב את ביצוע המאסר בפועל גם אם לא היה המבקש במעצר עד תום ההליכים. לאור יתר השיקולים שבית משפט צריך לשקול ואשר פורטו בפרשת שוורץ, התשובה היא שלילית. על חומרת העבירה אין מחלוקת וגם לא נתבקשתי להקל ראש בחומרתה.  עברו הפלילי של המבקש אינו מטה את הכף לטובתו. המבקש בן 52 והובא לדין ב-22 הזדמנויות קודמות בגין 48 תיקי חקירה הכוללים עבירות שונות: רכוש, סמים, מרמה, שוד מזויין, עבירות רכב, נהיגה ועוד, כולן עבירות חמורות הפוגעות באינטרס ציבורי בר-הגנה והמצדיקות אכיפה מיידית של עונש המאסר שנגזר כחלק מהאינטרס הציבורי. המבקש נדון למספר רב של מאסרים מאחורי סורג ובריח, חלקם לתקופות ארוכות למשך 9 ו-6 שנים והוא ביצע את העבירה כשהוא אסיר ברשיון. ענין לנו באדם שמידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרורו, מצדיקה את דחיית בקשתו. גם נסיבותיו האישיות של המבקש אינן יכולות לסייע בידו.

12.              כך נותרנו עם סיכויי הערעור. יהיו סיכויי הערעור אשר יהיו, אין בהן כדי להצדיק, נוכח כל השיקולים האחרים, את עיכוב מאסרו של המבקש.

על כל אלה יש להוסיף את העובדה, שהמבקש כבר החל בריצוי עונשו, כאמור, והוא מבקש הלכה למעשה להפסיק את ריצוי העונש כשערעורו עוד להשמע בעוד כשלושה חודשים. לכך נדרשים טעמים מיוחדים ואלה אינם בנמצא בעניינינו (ר' לענין זה ע"פ 8605/04 פלוני נ. מ"י תק-על 2004(4) 357 וכן ע"פ 3162/07 חיים עזריה נ. מ"י, טרם פורסם).

13.              אשר על כן, הבקשה נדחית.