החלטה בתיק בש 93047/06

1.   בקשה לעיון חוזר בהחלטת כב' השופט המר מיום 10.9.2006, בבקשה שכותרתה "בקשה לתיקון כתב ערעור וחזרה מהודייה".

יצויין, שהערעור עצמו הוגש ב- 28.5.06 והוא מתייחס לערעור על גזר דין של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (כב' הנשיאה ע' בקנשטיין), בו נגזר על המבקשת, לאחר שהודתה בעובדות כתב האישום המתוקן, בעקבות הסדר עם התביעה, עונש של 3 שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי וקנס.

2.    בדיון בפני, התייצבה המבקשת בעצמה וכשנשאלה לגבי ייצוג, הבהירה שהיא מבקשת לטעון לעצמה, בהיותה עורכת דין במקצועה, וכי לדעתה תטיב לייצג את עמדתה בכוחותיה בלבד.

אשר לעצם הסמכות לעיון חוזר של בית משפט בהחלטת ביניים שנתן, סומכת המבקשת

על ספרו של י' קדמי, אשר מפנה לבג"צ 4318/95 מדינת ישראל נ' השופט ח' פיזם ושלושה אחרים, פ"ד מט(3), 702. באותו ענין התעוררה מחלוקת לגבי אופן שמיעת הראיות, וזאת על פי הפרשנות שנתן השופט לסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי. באותו ענין הוגשה בקשה לעיון חוזר ובבג"צ נאמר "כיוון שמדובר בהחלטת ביניים, אך מובן הוא כי בידי השופט המלומד לשוב ולעיין בהחלטתו ובמשמעויותיה ואין הוא כבול אליה" (שם, עמ' 703).

אמנם, הבקשה שהוגשה לבית משפט זה, איננה בקשה פרוצדורלית גרידא, המוגשת בשלב שמיעת התיק בפני שופט הערכאה הדיונית. כאן עסקינן בבקשה לדון פעם נוספת בסוגיה של חזרה מהודייה, בשלב שלאחר הגשת הערעור, למרות שהטענה לא בא זכרה בהודעת הערעור גופה, וזאת לאחר ששופט ערכאת הערעור נתן כבר החלטתו בבקשה. מאחר וממילא שמעתי את מלוא הטיעון של הצדדים, לא אדון בהיבט הפורמלי הצר, והחלטתי תתייחס לגוף הענין.

3.   המבקשת טענה בפני בלהט כי יש לאפשר לה לחזור בה מההודייה כשההנמקות המרכזיות הן: מצבה הנפשי הקשה במועד ההודייה ובמהלך ניהול ההליך הפלילי בבית משפט קמא. באותה עת היתה בתהליך גירושין והתמודדות עם לחצים כלכליים קשים, ועל כן לא הוצגו לדעתה כל הראיות מטעמה;

לשיטתה, הראיות שצרפה לבקשה לתוספת ראיות אכן תומכות בחפותה, והיא סבורה שיש לאפשר לה לחזור לבית משפט קמא ולנהל את הגנתה מחדש על ידי הצגת מלוא ראיותיה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מפנה לסדר ההשתלשלות של ניהול ההליכים בתיק בית משפט קמא, וטוענת כי כל תכלית הבקשה הנוכחית היא להרוויח זמן, כדי להימנע מתחילת ריצוי עונש המאסר.

4.     מעיון בפרוטוקול ובסדר המועדים בפני בית משפט קמא, עולה כדלקמן:

ביום 7.9.05 הוגש כתב אישום נגד המבקשת שיחס לה שתי עבירות על פי סעיפים 293(2)(3) ו- 415 סיפא לחוק העונשין (להלן: "חוק העונשין"). ההקראה התקיימה ביום 7.11.05, והיא כפרה בכתב האישום.

לאור טענתה כי עורך דינה המייצג אותה, עו"ד שלהבת, נמצא בחו"ל, נדחה הדיון להשלמת הקראה ליום 17.11.05.

לאותה ישיבה התייצבה עם עו"ד אפשטיין, אשר הודיע כי ענין היצוג טרם הוסדר עמו, ואם יוסדר ימציא יפוי כוח תוך 7 ימים. התיק נקבע להוכחות ל- 15.1.06 ו- 16.1.06.

במועד ההוכחות הופיעה המבקשת והודיעה שהיא עורכת דין במקצועה ומייצגת את עצמה. עדי התביעה העידו ונחקרו ארוכות על ידי המבקשת, כך שלא עולה מהפרוטוקול כי לא היתה מסוגלת לחקור אותם בגלל מצבה הנפשי הקשה.

משנסתיימה שמיעת עדי התביעה, לא המשיכה ההגנה מיד בהבאת ראיותיה. המבקשת הביעה רצונה לבדוק 3 קלטות, שהוגשו מטעם התביעה, על ידי מומחה מטעמה וכן הצהירה כי כעדי הגנה יעידו רואה החשבון שלה, המומחית שתבדוק את הקלטות ואף הפסיכולוגית שלה, אשר תגיש חוות דעת. אי לכך נדחה הדיון שוב ל- 2.2.06.

באותו דיון הופיע עו"ד רזניק שקיבל על עצמו את ייצוגה וביקש דחיה, והתיק נקבע להמשך הוכחות ל- 1.3.06.

רק במועד זה (לאחר דחיה של חודש נוסף), הודיעו הצדדים לבית משפט כי הגיעו להסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום, המבקשת תחזור בה מכפירתה, תודה ותורשע. אכן, באותו יום הוגש כתב אישום מתוקן, היא חזרה בה מכפירתה, הודתה בכל העובדות בכתב האישום המתוקן והורשעה על פי כתב האישום המתוקן רק בעבירה אחת, דהיינו: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.

לענין העונש לא הגיעו הצדדים לידי הסדר. באותו מועד ניתנה דחיה נוספת כדי שיובאו העדים לצורך הטיעון לעונש. הדיון נדחה בחודש נוסף ל- 3.4.06.

העדים לעונש נשמעו במשך יומיים, וגזר הדין ניתן רק ב- 30.4.06.