החלטה בתיק בש 92890/06

1.         בפני בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים של המשיב (הנאשם 1 בכתב האישום).

            המשיב מואשם בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 335 (א) (1) ו-(2) לחוק העונשין ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין.

            עפ"י כתב האישום, המתלונן בילה בפאב באזור התחנה המרכזית הישנה בת"א ומשעמד לצאת מהפאב הבחין בקבוצה המונה כ- 12 צעירים ובהם הנאשם (וכן נאשם נוסף המואשם גם הוא בכתב האישום כנאשם 2), אשר הטרידה צעיר אחר.

            המתלונן פנה לסייע לצעיר לעזוב את המקום ואז היכה אותו הנאשם 2 בראשו באמצעות בקבוק ושאר בני החבורה זרקו לעברו בקבוקים. במעמד זה עודד המשיב את בני החבורה לתקוף את המתלונן באומרו: " תנו לו תנו לו" ובמהלך האירוע שלף סכין, אותה החזיק שלא כדין ודקר את המתלונן שלוש דקירות, דקירה אחת בבטן ושתי דקירות בגב.

2.         ב"כ המשיב הסכים שקיימות ראיות לכאורה, למרות שטען לחולשתן ולאור הנ"ל וכן לאור העובדה שהנאשם 2 שוחרר בתחנת המשטרה, הוא מבקש לשלוח את המשיב לתסקיר מעצר בשירות המבחן שכן מדובר בבחור צעיר (יליד 1984), ללא כל עבר פלילי שהנו חייל וניתן להסתפק, לטעמו, בחלופת מעצר.

            ב"כ המבקשת מתנגדת לשליחת המשיב לתסקיר מעצר עקב חומרת העבירה והמסוכנות המחייבים, לטעמה, את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

3.         לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בבקשה ובתיק החקירה החלטתי לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו וזאת מן הטעמים כדלקמן:

א.         כאמור, ב"כ המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

            יחד עם זאת, כדי להפיס את דעתו, לא מצאתי שמדובר בראיות חלשות לגבי זיהוי המשיב וזאת בהתחשב בכך שהמתלונן טוען שהוא מכיר את המשיב לאחר שנתקל בו כמה פעמים בעבר, יודע את שמו ומזהה את המשיב הן מהיכרות קודמת, הן מסימן ייחודי של קעקוע של עקרב בצד השמאלי בצווארו והן במסדר זיהוי תמונות.

            לכן, נקודת המוצא הינה שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

ב.         עילת מעצר וחלופת מעצר

            במקרה דנן, לא מצאתי מקום להורות על חלופת מעצר או לשלוח את המשיב לשירות המבחן לקבלת תסקיר מעצר.

            מעשיו החמורים של המשיב מעידים על מסוכנות רבה. המשיב שלף סכין ודקר אדם אחר שלוש דקירות, שבנס לא הסתיימו באסון גדול אף יותר, הוא גם עודד את החבורה שנמנה אליה לתקוף את המתלונן באומרו "תנו לו, תנו לו".

כאמור, בעקבות הדקירה נזקק המתלונן, שמצבו הוגדר כ"רציני" עד הגעתו, לניתוח דחוף ולאשפוז בבית חולים.

            בנסיבות אלו לא ניתן להפיג את מסוכנותו של המשיב, שהינה מסוכנות חריפה לנוכח המעשים הקשים המיוחסים לו, באמצעות חלופת מעצר ואין כל תועלת בקבלת תסקיר במקרה זה (ראו במקרה דומה של 3 דקירות סכין בש"פ 4559/06 טללה נ' מ"י תקדין עליון 2006(2), 3939).

אין כל חובה כי שירות המבחן יבדוק את חלופת המעצר וזאת כאשר מסוכנות המשיב גלויה על פניה בנסיבות המקרה שביהמ"ש יכול לקבוע זאת בעצמו (בש"פ 5543/06 אבו חוצא נ' מ"י תקדין עליון 2006(3) 51)

            ביהמ"ש מצווה למגר את "תרבות הסכין" והאלימות, גם אם מדובר באנשים נורמטיביים, צעירים, ללא עבר פלילי ממשי (למשיב הרשעה בעבירה של העדר מן השירות ומב"ד בעבירה של נסיון לתקיפה בתנאים מחמירים, החזקת אגרופן או סכין, איומים ותקיפה), כשלצערנו, תקיפה ודקירה של אדם בתגובה על אמירה כזו או אחרת הפכה לתופעה שכיחה שיש צורך להיאבק בה. מי שנוטל בידיו סכין ודוקר אין מקום לשחררו לחלופת מעצר בשל מסוכנותו אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, נסיבות שלא התקיימו במקרה דנן.

            האינטרס הציבורי מחייב כי הזלזול בחיי אדם, הבא לידי ביטוי בקלות הבלתי נסבלת שבה מוצא עצמו אדם קורבן למעשי אלימות העלולים להותירו נכה ואף להביאו למותו, יביא לתגובה חריפה מצד כל מצד כל גורמי האכיפה (בש"פ 2253/04 מ"י נ' פנחס תקדין-עליון 2004(1), 2517; בש"פ 6216/06 גגואשווילי נ' מ"י (טרם פורסם, ניתן ביום 21.08.06); בש"פ 3079/06 פלוני נ' מ"י תקדין-עליון 2006(2) 609).

ג.          במקרה דנן, יש אבחנה ברורה בין המשיב לבין הנאשם 2 ששוחרר, שכן הנאשם 2 שגם הוא השתתף בקטטה, מואשם בכך שהכה את המתלונן בראשו באמצעות בקבוק בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ולא מואשם, כמו המשיב, בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות באמצעות סכין, שהיא זו שגרמה לפציעת המתלונן ולצורך בניתוחו ואשפוזו.