החלטה בתיק בש 92665/07

העורר הורשע בבית משפט השלום בראשון לציון בעבירה של מעשה מגונה בקטין מתחת לגיל 14 ונדון במסגרת הסדר טיעון לעונש של 20 חודשי מאסר בפועל. העורר נשא את עונשו וביום 12.7.07קיבל בית משפט השלום (כב' השופט היימן) החלטה בדבר צו פיקוח שיוטל על העורר לפי חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין תשס"ו-2006 (להלן: " חוק ההגנה"). ההחלטה קובעת את הפיקוח לתקופה המירבית הניתנת על פי החוק, היינו ל-5 שנים. עוד קבעה ההחלטה 4 תנאי הגבלה שיחולו על העורר בתקופת הפיקוח:

א.      שיתוף פעולה עם המפקח... חובת קיום מפגשים עם המפקח במועדים ובתדירות שיקבעו על ידו;

ב.      איסור התחברות עם קטינים והרחקתו ממקומות כינוס יחודיים לקטינים למעט גנים ציבוריים, בתי ספר וגני ילדים שאליהם יהא רשאי המשיב להיכנס כשהוא מלווה בילדיו ואשתו;

ג.        איסור כניסה למועדונים שהכניסה אליהם אסורה לקטינים מתחת לגיל 18;

ד.      קבלת אישור המפקח למקום עבודה בתמורה או בהתנדבות.

הערר שלפני סב על שתי נקודות. האחת עניינה משך תקופת הפיקוח והשניה עניינה במגבלה של הרחקה ממקומות כינוס יחודיים לקטינים.

לענין תקופת הפיקוח. היחידה לפיקוח על עברייני מין הגישה המלצה המבוססת על התרשמות מחלקת בריאות הנפש בשב"ס לקיים פיקוח על העורר למשך 3 שנים שבמסגרתם תבדק התשלבותו בחברה ובמעגל העבודה תוך יצירת תמרורי אזהרה עבורו. הפרקליטות בהופיעה לפני בית משפט קמא תמכה בבקשת היחידה לפיקוח והציעה לבית המשפט לקבוע את משך זמן הפיקוח ל-3 שנים.

בית המשפט לא ירד לסוף דעתה של הרשות בהצעתה כי הפיקוח יוגבל לתקופה של 3 שנים. מסוכנותו של העורר, כפי העולה ממסמכי הבדיקות השונות שנעשו וההערכות השונות שהתקבלו, היא כה גבוהה עד שלא ניתן להניח שבהעדר טיפול הולם תחול להתמתנות כלשהי במסוכנות זו בתוך תקופת הפיקוח שהוצעה כיון שלפי חוק ההגנה אין הסדרי טיפול מחייבים וברור שהעורר מתנגד לטיפול תרופתי וגם לא יטופל טיפול אחר (זולת הפיקוח כשלעצמו), אין סיבה לדעת השופט קמא שלא לקבוע את תקופת הפיקוח לתקופה המירבית לפי החוק כדי להקנות הגנה מקסימלית אפשרית לציבור.

בא כח העורר טוען כי גישת בית משפט קמא אינה מתיישבת עם מצוות המחוקק להשתמש בהוראות ההגבלה של חוק ההגנה במידה המינימלית הנחוצה כדי לאזן בין הצורך לגונן על הציבור לבין חרויות הפרט. שהרי העורר כבר נשא את עונשו; הגבלת תנועותיו והכפפתו לפיקוח הם התערבות בחרות הפרט שאיננה בגדר תגובה עונשית על הפרת הדין. זהו מהלך מניעתי שנועד למנוע פגיעה בת הסתברות מסוימת בציבור, אך אין מדובר בפגיעה וודאית ועל כן נחוצה מתינות בשימוש באמצעי הזה.

אינני רואה צורך לדוק פורתא בנימוקיו של השופט הנכבד של הערכאה הראשונה וביחס שבין השיקולים המוצגים בידו לבין חרויות וזכויות הפרט שבוודאי כל התערבות בהן צריכה להיות מדודה כך שאינה חורגת מן הנדרש לצורך הגשמת תכליתה.

הטעם לכך שאינני נדרש לדיון האמור הוא כפול. ראשית, בקשת הגופים המוסמכים היתה לפרק זמן של פיקוח המשתרע על פני 3 שנים. הנחתי היא שהרשות עושה את מלאכתה ואין היא מגישה את בקשותיה כשהן תלויות על בלימה. מכל מקום אינני רואה על פני המסמכים ופרוטוקול הדיון שהיחידה לפיקוח והפרקליטות שהביאה את דברה לפני בית המשפט עשו את מלאכתם בלי ליתן את תשומת הלב הראויה לשיקולים השונים. על כן, בנקודת המוצא של תחימת הזמן לפיקוח צריך להעניק משקל רב לעמדת הרשות.

הטעם השני הוא שלפי הוראת סעיף 14[ב] של חוק ההגנה רשאי בית משפט שהוציא צו לפיקוח לתקופה קצרה מן התקופה המירבית להאריך את הצו מעת לעת עד לפרק הזמן המירבי. הרשות בידי בית המשפט לעשות כן לאחר שקיבל הערכת מסוכנות מן הגורמים המוסמכים.

הנה כי כן, הגבלת משך הפיקוח לתקופה של 3 שנים כפי הצעת היחידה לפיקוח איננה בחזקת סוף פסוק וההגנה על הציבור המוקנית בצווים מכח חוק ההגנה תוכל להימשך גם לאחר מכן עד לפרק זמן של 5 שנים אם הנסיבות יצדיקו את הדבר.

סיכומה של נקודה זו הוא שאני מקבל את הערר ומעמיד את משך הפיקוח על תקופה של 3 שנים.

אשר למגבלות החלות על העורר. כאמור ההשגה היא על המגבלה של כניסה למקומות כינוס יחודיים לקטינים. נטען שזו מגבלה גורפת מידי שלפי החוק על בית משפט לקבוע  את סוגי המקומות הספיציפיים שאליהם הכניסה אסורה ושהביטוי "מקומות כינוס יחודיים לקטינים" הוא ביטוי עמום הטעון פרשנות וכך עלול העורר למצוא עצמו בסיכון של העמדה לדין בשל הפרת הוראת בית המשפט בשל פרשנות של הביטוי הנ"ל שלא תתקבל על דעת הרשויות.

עיון בהערכת המסוכנות של העורר מגלה שמסוכנותו גבוהה ביותר. הוא עבריין מין חוזר, פדופיל, שלא הפנים את הפגיעה החמורה שהוא פוגע בקטינים ועל כן פגיעתו הפוטנציאלית בציבור רבה.

לפיכך נראה לי שבית משפט קמא צדק בהטילו איסור כניסה למקומות שהם יחודיים להתכנסות קטינים. יש מקומות התכנסות של קטינים שהם באופן מובהק כאלה (בתי ספר, גני ילדים, גינות שעשועים לילדים, מועדונים מיוחדים לקטינים וכיו"ב). יש מקומות שבהם רוב המתכנסים הם קטינים אך עשויים להימצא בהם גם בוגרים רבים (הצגות קולנוע לילדים, גני חיות, לונה פארק וכיו"ב). אכן בכניסה למקומות מן הסוג השני עשויה להתעורר בעיה מסוימת. התביעה ערה לקושי ובא כוחה הציע שהפרקליטות תגבש בעצה אחת עם יחידת הפיקוח דרכי יישום של הוראת ההגבלה. ישנן אפשרויות שונות לדרך הישומית הזו והפרקליטות מבקשת לשקול אותה ולהציעה לבית משפט השלום כדי שיכלול אותן בהחלטתו.

הצעת המדינה מקובלת עלי. הפניה לבית משפט השלום כדי להשלים את ההחלטה תעשה בתוך 30 ימים. בפרק זמן הביניים תחול ההגבלה על כניסה למקומות התכנסות שהם באופן מובהק מקומות התכנסות של קטינים. בכל עניין שלוט באי בהירות מסוימת יצטרך העורר להיוועץ במפקח שנקבע לפקח על דרכו.

לשם הסרת ספק אני חוזר ומציין את קביעת בית משפט קמא כי העורר יוכל ללוות את ילדיו למקומות התכנסות של קטינים (כגון לבית ספר, גן ילדים או להצגת ילדים) ובלבד שילווה אליו גם אדם מבוגר (מעל גיל 18) שיוכל להשגיח על מעשיו. כך הדבר גם בליווי הילדים למקומות הלימוד בשעות הבוקר וזה חרף העובדה שכנראה אשתו של העורר אינה יכולה לבצע את משימת הליווי בשל הצורך להגיע למקום עבודתה. הערכת הסיכון כלפי העורר היא כה חמורה עד שאין ברירה אלא לכוף עליו התארגנות כזאת שתבטיח שהוא לא יבוא במחיצת ילדים במקום כינוס גדול כשהוא בגפו.