החלטה בתיק בש 92595/06

ביום 14.12.03  הוגש כנגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירה של ביצוע מעשה מגונה.

כבוד השופטת דסקין מבית משפט השלום בפ"ת הורתה ב 28.07.04 על ניהול המשפט בדלתיים סגורות עד למועד מתן הכרעת הדין מכח סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט.

ב  11.06.06 הורשע המערער בעבירה של ביצוע מעשה מגונה , עבירה לפי סעיף 348ג לחוק העונשין וזוכה מהעבירה הנוספת בה הואשם.

משהורשע הנאשם, ביקשה המשיבה כי צו איסור הפרסום שניתן יבוטל  וכי ניתן יהיה לפרסם את פרטי התיק, למעט שמה של המתלוננת, ואילו המערער ביקש לאסור את פרסום שמו מכוח סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט עד להחלטה אחרת של ערכאת הערעור (שכן בכוונתו לערער) . ביהמ"ש דחה את הבקשה ומכאן הערעור שבפני.

ב"כ המערער מבקש מבית המשפט לקבוע כי טעה בית משפט קמא וכי יש מקום להמשיך להורות על איסור פרסום שמו של המערער מכח סעיף 70(ד) הנ"ל .

טענתו המרכזית של העורר הנה כי אומנם עקרון פומביות הדיון הינו מרכזי אולם הוא אינו מוחלט. בהמשך, מבקש העורר מבית המשפט לבצע איזון בין הנזק הציבורי שיגרם מאי חשיפת פרטי התיק לתקופה מוגבלת, דהיינו עד למתן פס"ד בערכאת הערעור למול הנזק הפרטי שייגרם למערער במידה ופרטיו ייחשפו בטרם שמיעת הערעור ובסופו של יום הערעור יתקבל והרשעתו תבוטל.

 מבחינה קונקרטית ואופראטיבית מבקש עו"ד איילון כי ביהמ"ש ישקול את סיכויי הערעור ובמידה וימצא כי סיכויי הערעור הנם גבוהים אזי יורה על איסור פרסום פרטי המערער.

המשיבה, לעומת זאת, מתנגדת לבקשה. לגישתה אין כל הצדקה לחרוג מעקרון פומביות הדיון לאסור את פרסום שמו של אדם שניתן לו יומו במשפט ונמצא אשם בעבירות שיוחסו לו.

בפני בית המשפט עומדות שתי שאלות.הראשונה, עניינה הכרעה בשאלה האם ניתן לחרוג מכלל פומביות הדיון כנגזרת מסיכויי הערעור להתקבל? רק במידה והתשובה לכך היא חיובית אזי יש לבדוק האם המקרה שלפנינו מצדיק חריגה מהכלל. 

ההלכה -עקרון פומביות הדיון

עקרון פומביות הדיון הינו עקרון על במערכת המשפטית בה אנו נוהגים. עקרון זה עוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו סע' 3  והתחזק עם הפסיקה הענפה שהקנתה לו משנה תוקף, באמצעות פרשנות דבקנית המאפשרת חריגה מעקרון זה רק ברשימת המקרים המנויים בחוק . (ראה לדוגמא:  בש"פ 5759/04  תורג'מן נ' מ"י , רע"א 10771/04  רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ ואח' נ' פרופ' משה אטינגר, בג"צ 60059/93 ד"ר משה עליאש נ' השופט שמואל צור ולשכת עורכי הדין )

לשון סע' 70(ד) לחוק בתי המשפט

(ד)        בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט,במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחדמהם.

בבש"פ 8698/05 דוד אזולאי נ' מדינת ישראל נדון מקרה שבו הורשע אדם בביצוע עבירות מין. הדיון בעניינו התנהל בדלתיים סגורות ובסמוך לאחר מתן גזה"ד עתרו המתלוננת ואחותה לביהמ"ש בבקשה שיתיר להן לפרסם את פרטי פסה"ד וכן את שמו ותמונתו של העורר. המשיבה תמכה בבקשה והעורר התנגד לפרסום פרטיו ותמונתו בטענה כי הפרסום יפגע קשות בביתו הביולוגית ו"להמיט חורבן על חייה".

גם במקרה זה, הועלתה הטענה כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי טרם הפך לחלוט שכן העורר מתעתד לערער על הרשעתו ומשכך ראוי להמתין עד להכרעה בערעור ולא לפרסם פרטיו כבר עתה, שמא יגרם לו נזק  שאינו ניתן לתיקון אף אם יזוכה. ביהמ"ש העליון, כבוד השופטת אסתר חיות דחתה את הבקשה ויפים דבריה גם לענייננו:

" ...השיקולים  העומדים ביסוד ההגנה על עניינו של נאשם מפני חשיפה ופרסום קשורים קשר בל-יינתק בחזקת החפות. על כן, כל עוד לא הורשע הנאשם בדינו תתאפשר לו הגנה זו באותם מקרים שבהם מצא בית המשפט הצדקה לכך,...משהורשע הנאשם בדינו גובר האינטרס הציבורי הקיים בפרסום פרטי המקרה ובפרסום פרטיו המזהים של הנאשם שהורשע בביצוען של עבירות אלה...משהורשע הנאשם בדינו, ... אין הוא יכול עוד להיתלות בחריג לעיקרון הפומביות ...הן נוכח לשונו של הסעיף  ובייחוד נוכח המדיניות השיפוטית המורה אותנו לפרשו באופן מצומצם. במילים אחרות, ההוראה שהורה ביהמ"ש במהלך הדיון בדבר סגירת הדלתיים ובדבר איסור הפרסום הנובע מכך, אינה יכולה לעמוד לעורר לאחר שהורשע בדינו אף אם הגיש ערעור על פסק הדין."

כבוד השופטת חיות ממשיכה לנתח את הסוגיה ומבצעת הבחנה בין הליך של עיכוב ביצוע  העונש בשלב הערעור לבין ההליך המבוקש, דהיינו, מתן צו איסור פרסום כנגזרת מסיכויי הערעור להתקבל. שם, נקבע כי בעוד שעיכוב ביצוע העונש מטרתו למנוע עוול של ריצוי עונש בשעה שקיימים סיכויים טובים כי בסופו של יום יזוכה המערער , הרי ש" פרסום תוכנו של הליך משפטי  ובכלל זה פרטיו המזהים של בעל דין הנוטל בו חלק, איננו בגדר עונש."

"מכוחו של כלל זה (עקרון פומביות הדיון- הבהרה שלי צ.ג.) , ניתן לפרסם פרטים בדבר הליכים פליליים כבר בשלב החקירה, כאשר המעורב בהם הינו עדיין בחזקת חשוד, והוא הדין בעת היותו נאשם. ...משהורשע נאשם בדינו ומשאין בחוק הוראה ספציפית לפיה עומדת למורשע בשלב הערעור הזכות לאסור את פרסום פסק הדין שבו הורשע, חוזר על כנו הכלל וחוזר לחול במלואו עיקרון פומביות הדיון". 

אמנם עניינו של בש"פ 8698/05 בסעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט אך דברים אלו נכונים גם בשעה שבאים אנו לפרש את סעיף 70(ד) לחוק הנ"ל. יש להדגיש כי לשון סעיף 70(ד) דן בשמירת פרטיותו של  "בעל דין" ואין צמצום ל"נאשם" או "מתלונן" בלבד. כך שהטענה כי החוק מכיל גם מקרים של אדם שהורשע יכול שתשמע. אולם, עקרון פומביות הדיון הנו עקרון על כשהפרשנות הדווקנית השומרת על איתנות העיקרון מורה כי רק בהתקיים הוראת חוק ספציפית הדנה בסוגיית איסור פרסום עד לאחר קיומו של  פס"ד בערעור יוכל ביהמ"ש ליתן צו זה. איני פוסל כי במקרי קיצון בהם ברור כי קיימת טעות יסודית בפסה"ד של בימ"ש קמא כגון אי התחשבות בעילות של: התיישנות, חוסר סמכות וכו', אזי ייתכן ויש מקום לדון בגופו של עניין, אולם כל צעד מעבר לפרשנות זו , משמעותו פגיעה בעקרון מעבר למנדט שהחוק מתיר ופגיעה בערך יסוד של המערכת המשפטית בה אנו מצויים.