החלטה בתיק בש 92163/06

זו בקשה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים במשפט. כתב האישום שהוגש נגד המשיב  מייחס לו עבירות של ניסיון אינוס קטינה בת 13 שנים שהיא ביתו החורגת, מעשה סדום בקטינה, מעשים מגונים כלפי אותה קטינה.

בית המשפט נדרש לבקשה כבר בשניים או שלושה דיונים, ומשום מה עד כה, לא נטענו טענות לגוף הבקשה, אלא הייתה הפניה והפניה חוזרת של העניין לשרות המבחן.

איש אינו טוען שהעבירות הנדונות אינן מקימות עילת מעצר. יתר על כן, מתקיים בעניין זה חשש למסוכנות הנובע הן מחזקת המסוכנות שבדין והן מן האמור בתסקירי שרות המבחן (מצויים לפני כעת שלושה תסקירים של שרות המבחן שבהם מצויין דפוס מיני בעייתי, קשיי שליטה בדחפים אצל המשיב, במיוחד כשהדברים מכוונים כלפי הקטינה המתלוננת, ויש גם חשש מסויים לענין משיכה מינית כלפי קטינות בכלל).

לענין שאלת הראיות, אף ב"כ המשיב הסכים כי לפחות ברמה הפורמאלית יש ראיות לכאורה. שהרי מצויות הודעות מפורטות של המתלוננת באזני חוקר הילדים, הודעות שמהימנותן נתמכת בהתרשמות חוקר הילדים וכן מצויים כמה וכמה מיני חיזוק לראיות בין היתר בדברים שהשמיע חברתה של המתלוננת, קטינה בת גילה, ששמעה מפיה תלונה סמוכה למעשה נסיון האונס האחרון. מידה לא מבוטלת של חיזוק אפשר למצוא בתלונת המתלוננת בהודעותיה גם נגד התנהגות אלימה של אימה כלפיה, על ההתנהגות הזו אין מחלוקת ומכאן אפשר להסיק שהמתלוננת לא דיברה דברי שווא באזני החוקר.

לא למותר לציין שב"כ המדינה אמר שניתן היתר של חוקר הילדים להעיד את המתלוננת, והדבר יועיל כמובן להעמיד את מהימנותה לביקורת של חקירת שתי וערב בביהמ"ש.

כאמור הסניגור אינו חולק על כוחן הלכאורי של הראיות. אם הבנתי נכון, סברתו היא שהמתלוננת טפלה אשמה חמורה ביותר באביה החורג מפני שהיחסים בין הבת לבין אמה לבין האב החורג הגיעו עד משבר של ממש. הילדה נחשבת בעיני הוריה ל"פגע רע". היא מתרועעת עם בנים ומתנהגת באורח שאינו לרוחם של הוריה, היא יוצאת מן הבית ומאחרת בנשף, ממאנת לציית לכל הוראה שהיא של ההורים, לימודיה אינם לימודים, בת נעוות המרדות. הגיעו הדברים לידי כך שהאם הפליאה מכותיה במתלוננת, וככל הנראה התלונה היא תוצאה של ההתנהגות האחרונה הזו. מה גם שבעימות האחרון שבין ההורים לילדה, נאמר לה במפורש שהיא תשלח בחזרה לפיליפינים כי אי אפשר להתמודד איתה. הסברה הזו מתחזקת לנוכח "חורים" לא מעטים בראיות. כך למשל אחת העבירות מיוחסת לחודש מאי 2006 בחנות (מינימרקט) המנוהלת ע"י המשיב. הסניגור היה נכון להציג את יומן העבודה של עובדי החנות, המראה כי בכל שעה משעות הפעילות נכחו בחנות עובדים, כך שלא יתכן שהעבירה בוצעה לנגד עיני הכל.  דוגמא נוספת מצויה באמירה של המתלוננת שבהקשר לנסיון האונס היה לה דימום שנמשך יומיים מאיבר המין שלה. בדיקה פתולוגית לא מצאה כל ממצא בענין הזה (יצויין כי הפתולוג אומר שהבדיקה נעשתה כחודש ימים לאחר מעשה ולא מן הנמנע שאם היתה פציעה היא לא הותירה סימן).

בשלב הדיוני הזה, אינני צריך להכריע כמובן בשאלת מהימנותן של הראיות השונות.  לכן אין כעת משקל רב לטיעון בדבר "נכות" הראיות כלשונו של הסניגור.  הסניגור לא הצביע על ספק מובנה הקיים בראיות שלא ניתן יהיה להסירו בדיון. ההערות שהוא העיר יבדקו כמובן במשפט והמתלוננת תצטרך להבהיר את הסתום.

הנה כי כן, החלטתי יכולה לצאת מן ההנחה שיש ראיות לכאורה שעליהן ניתן לבסס את בקשת המעצר.

התובע הוסיף כי מלבד עילת המעצר המגולמת במסוכנות לציבור, קיימת כאן עילת מעצר נוספת המבוססת על חשש להשפעה על עדים. המתלוננת היא בת משפחה. גם לפי דברי הסניגור, המשפחה מתייצבת מאחורי המשיב ולא מאחורי המתלוננת. מכאן, ששחרורו של המשיב מן המעצר והחזרתו אל חיק המשפחה, עלולים להגביר את הסיכון הנובע מיכולת ההשפעה שלו על עדים בכלל ועל המתלוננת בפרט.

הסניגור טען שאפשר לצמצם עד אין את המסוכנות של המשיב. המשיב מנהל מינימרקט, הנוכחות שלו בחנות נחוצה ביותר, משום שהמשיב נתון בחוב משכנתא של 13,500 ש"ח לחודש, אם לא יוכל לנהל עסקו יתרחש שבר כלכלי חמור. המשיב מוכן ששחרורו מן המעצר יהיה למעצר בית בחנות עצמה. בחנות יש טלויזיה במעגל סגור, שאפשר לחבר אותה אל תחנת המשטרה הסמוכה. כך יווצר פיקוח מוחלט על המשיב, שלא לומר שאפשר לשכן עימו גם אנשים בוגרים אחרים שיצרפו את השגחתם לדבר.

המשיב הוא עדיין בחזקת חף מכל אשמה, ובמצב כזה זכותו העקרונית היא לחופש התנועה. נכון שחופש שניתן להגביל את חופש התנועה אפילו במעצר, אם המעצר הוא לתכלית ראויה  ובמידה שאינה עולה על הנדרש. תכלית המעצר כאן ראויה, אבל היא אינה מקיימת את דרישת המידתיות מפני שכאמור אפשר להציע חלופה שבטחונה מוחלט. חלופה כזו אם תינקט תמנע את השבר הכלכלי ותגן על זכויותיו הקנייניות של המשיב שגם הן בגדר זכות יסוד חוקתית.

אינני מקבל את טענת הסניגור. הסיכון הטבוע במשיב, על אף גילו המתקדם (אדם בן 68 ללא עבר פלילי). מעשיו - שיש ראיות לכאורה המצביעות עליהם - מעידים על הסיכוי הנובע ממנו ותסקירי שרות המבחן מאששים את הדבר. בנסיבות כאלה יש להעדיף את בטחון הציבור (בין שה"ציבור" זו המתלוננת ובין ש"הציבור" הן גם קורבנות עבירה בכח אחרים). על פני האינטרסים הקנייניים - כלכליים של המשיב.

אני מסכים שהמעצר צריך להיות מידתי, ומידתיותו תבחן בשני הקשרים; האחד בהקשר של עדות המתלוננת. שאם העדות תתברר להיות חלשה, יחול ממילא "כרסום" בכוחן של הראיות, וכנראה יהיה צורך בדיון חוזר בשאלת המעצר. ההקשר השני הוא הימשכות ההליכים. ברי לי שאם ההליך ימשך יתר על המידה, במיוחד אם יהיה קושי לפתוח במשפט בתוך פרק זמן מתקבל על הדעת, יהיה גם בכך כדי לקיים עיון חוזר בשאלת המעצר.

בשלב הזה, אני קובע כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים במשפט. 

ניתנה היום י"ד באב, תשס"ו (8 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.

קלדנית: ל. כהן

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: