החלטה בתיק בש 91645/07

כתב אישום שהוגש לבית משפט זה ב-4.5.07 מייחס ל-24 נאשמים עבירות שונות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה. לפי כתב האישום הנאשמים הללו ואחרים מאוגדים בארגון פשיעה שפעל בתבנית מאורגנת, היררכית ושיטתית, החל משנת 2005 ועד למעצר ראשי הארגון בסוף מרס 2007 (להלן: " הארגון" או " ארגון הפשיעה"). כתב האישום מייחס ליוסף (אסי) אבוטבול (להלן: " אבוטבול") מעמד של ראש ארגון הפשיעה ולארבעה נאשמים נוספים - בכללם אלברט סיטבון (להלן: " סיטבון") ועו"ד ברק בופמן (להלן: " בופמן") - מעמד של מנהל בארגון הפשיעה. המשיב, מרק קימרון (להלן: "המשיב", או "קמרון") נמנה לכאורה עם חברי ארגון הפשיעה ולפי כתב האישום מיוחסת לו מעורבות בארבע פרשיות של פעולה במסגרת הארגון.

המשיב נעצר במהלך חקירת המשטרה אך שוחרר בתנאי הגבלה מינימאליים על פי החלטת הגורם החוקר. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה שינתן צו בידי בית המשפט המחמיר מאד את תנאי השחרור של המשיב. החלטתי שהבקשה תתברר ותיחתך רק לאחר דיון שבמסגרתו יישמעו שני הצדדים. הדיון קוים רק עתה.

קימרון - תמצית פרשיות האישום

המשיב מעורב בארבע פרשיות אישום (אישומים 14, 15, 16 ו-18). הוא אינו חולק על קיומן של "ראיות לכאורה" במידה הנחוצה לשלב הדיוני הנוכחי בקשר לאישומים 14 ו-18. הוא גורס שאין ראיות לכאורה לענין אישומים 15 ו-16 אך שני הצדדים מסכימים כי חלקו באישומים האחרונים הללו שולי ביותר ומשמעותם לענין הצו המתבקש מעם בית המשפט קטנה ביותר.

אתאר בקיצור את פרשיות האישום שהמשיב מעורב בהן ואת החלק המיוחס לו.

 האישום ה-14 (פרשיית לוי ונדב)

זו פרשת סחיטה של שני אנשים, האחד ישראל לוי והשני רונן נדב. ביוני 2006 נצרך בופמן להעברת סכום כסף של 220,000 יורו לאדם מסויים ברומניה. הוא ארגן את ההעברה באמצעות כמה גורמים מתווכים אולם הכסף לא הגיע ליעדו. בופמן נטל מרונן הלוואה בשיעור הסכום הנזכר והמציא את הכסף לרומניה. בופמן התחייב להחזיר את ההלוואה לרונן. על כן החליט לדרוש את תשלום הסכום האמור מלוי ששימש כאחד הגורמים המתווכים. לשם כך נעזר בופמן בארגון, בראש ובראשונה בסיטבון. השניים קיימו מספר פגישות עם לוי שבהן הבהירו לו  שתגרם לו פגיעה פיזית נוראה אם לא יועבר הכסף ( "לא תמצא עתיד בין החיים"; "אם תוך שבוע אין את הכסף אתה תמצא בלי רגל או בלי יד"). בפגישות הללו נכח גם קמרון. כאן המקום להבהיר שקמרון שימש משך שבע השנים האחרונות כנהגו של בופמן. ממילא נלווה אליו בכל אשר הלך. אולם תפקידו של קימרון כנהג לא התמצא בהסעתו של בופמן ממקום למקום אלא הוא שימש גם כגורם המבצע שליחויות שבופמן הטיל עליו. כך אירע שהוא נכח במפגשי האיום והסחיטה. באחד המפגשים הוסיף קמרון מצדו אמירה ללוי שהאזהרות המופנות אליו אינן בגדר בדיחה שכן בעבר כבר היו מימושים של איומים כאלה. בשלב מסוים התעררב גם אבוטובול בדבר.

לוי נכנע לסחיטה והעביר (כנגד "ויתור" של הארגון על יתרת החוב), באמצעות הרב מרדכי אלבוים מירושלים סכום של 70,000 יורו לידי סיטבון.  רונן תבע לידיו את סכום הכסף שהתקבל מאלבוים. על כן התפתחו מהלכי איום וסחיטה כלפי רונן  במגמה להניאו מדרישת החזר ההלוואה. קוימו עם רונן מספר פגישות שבהן נקט סיטבון לשון איום חמורה. באחת הפגישות נכחו בופמן וקימרון. בהזדמנות אחרת השמיע סיטבון את איומיו החמורים כלפי רונן באמצעות הטלפון הסלולרי של קימרון.

על בסיס חלקו בפרשת הסחיטה ומכוח השתייכותו למסגרת ארגון הפשיעה מייחסת המאשימה לקמרון עבירה של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה.

האישום ה-18 (פרשת בראון)

זו פרשת סחיטה  של הראל בראון. הפרשה התחוללה בחודשים פברואר מרץ השנה על רקע הלוואה בסך מליון דולר שנטל  בראון משי אלרואי (נאשם מס' 20) ולא פרע. אלרואי פנה לבופמן בבקשה לסייע בידו לגבות את החוב בדרך של איומים וסחיטה. בופמן פנה לסיטבון וזה עדכן את אבוטבול וביחד הוחלט שהארגון יפעל לסחיטת בראון כדי להניעו לשלם את הסכום הנזכר. על פי ההחלטה פנו אנשי הארגון  ובראשם סיטבון אל בראון, נפגשו עמו, מספר פעמים,  במלון "הילטון" ותבעו ממנו באיומים קשים לפגיעה בו ובבנו את החזר החוב.  בחלק מהפגישות נכח גם קימרון. נוכחות הייתה פאסיבית בעיקרה אך מפעם לפעם נדרש, בעיקר בידי בופמן אך גם בידי סיטבון, לבצע פעולות משניות מסוימות (כגון מעקב אחר תנועותיו של בראון כדי לוודא שהוא מציית ל"הוראות" של אנשי הארגון; הטמנת דרכונו של בר און שנלקח בידי הסוחטים בתקרה האקוסטית של משרדו של בופמן). הוא ביצע את שהתבקש לעשות (אם כי פעם אחת משקיבל הוראה למנוע מבראון לעזוב את מלון הילטון בו שהה, נמנע מלבצע את הדבר שכן חשש שאן לו כל זכות חוקית לכוף את בראון לציית לו. 

בצר לו פנה בראון ישירות לאבוטבול וביקש ממנו לסייע בידו ולפתור את הסכסוך שהתהווה בינו לבין אלרואי. אבוטבול החליט שאם ימצא בראון צודק בטיעוניו ישלם חצי מליון דולר "בלבד" לאבוטבול, ואם ימצא אלרואי צודק יאלץ בראון לשלם מליון וחצי דולר. אנשי הארגון המשיכו בפעולות הסחיטה כנגד בראון.  הדברים הגיעו לשיא כאשר בפגישה מסוימת, בדירת המגורים של אבוטבול, שבה נכח גם קימרון, היכה אבוטבול את בראון מכות נמרצות. בראון התחנן שאבוטבול יחוס על חייו והבטיח לפרוע את החוב מייד. כאשר שולח מן המקום סיכמו הנוכחים לעצמם כי "מה שקרה פה לא היה פה" (היינו שאיש לא יעז לגלות לאחר את אשר אירע).

פרשת האישום ה-15 (פרשת איצקוביץ) ופרשת האישום ה-16 (פרשת שוורץ)

ארי איצקוביץ ואילן שוורץ הם אנשי עסקים השוהים בחו"ל. הארגון הציבם לעצמו כיעד לסחיטה. בופמן התבקש לאסוף פרטים אישיים ומשפחתיים אודות השניים. הוא הסתייע לשם כך בקימרון. מהות ההסתייעות אינה ברורה. כתב האישום מתאר רק פעולה מסוימת אחת שביצע המשיב והיא הדפסה גרידא של שני מסמכים שערך בופמן הכוללים את הפרטים אודות שני יעדי הסחיטה.

הארגון לא מימש את תוכנית הסחיטה האמורה.   

טיעוני המאשימה

המאשימה טוענת כי שגגה נפלה מתחת ידי המשטרה שראתה לשחרר את המשיב מן המעצר בלי לחייבו בהגבלות. אלמלא זה, אפשר שהמאשימה הייתה מבקשת שהמשיב ייעצר עד תום הליכי המשפט. שכן מן המשיב נובעת מסוכנות לא מבוטלת. הוא נתן ידו לשתי פרשיות סחיטה קשות שבוצעו בידי הארגון. אכן חלקו הפיזי באותן פרשות היה משני אולם מאחר שזו הייתה פעילות במסגרת ארגון פשיעה מועצמת חומרת ההתנהגות הרבה מעבר למשמעות הנודעת למעשים הפליליים שבוצעו בכל אחת מן הפרשות כהיא לעצמה. קימרון אמנם היה "חייל" בארגון הפשיעה, אלא שהארגון אינו יכול להתקיים בלי "חייליו". הסכנה היא שקימרון "יופעל" בידי ראש הארגון או מי מנהלי הארגון גם כשאלה מצוייים מאחורי סורג ובריח.

המאשימה הפנתה את תשומת הלב לעניינו של פרק מטודי. מטודי גם הוא "חייל" בארגון הפשיעה. הוא נותן את הדין בנפרד מן הנאשמים בכתב האישום דנן. על כן נבחנה בקשת המדינה לעצרו עד תום ההליכים במסגרת בקשה נפרדת (ב"ש 91647/07). בית המשפט (כב' השופט נויטל) ערך השוואה בין הפעילות במסגרת הארגון המיוחסת למטודי לבין הפעילות המיוחסת לקימרון, הגיע למסקנה שאין הבחנה רבה ביניהם ועל כן דחה את הבקשה לעצור את מטודי עד גמר המשפט והסתפק בחלופת מעצר ("מעצר בית מלא"). המאשימה סבורה שיש אם כן לנקוט עם קימרון את אותה אמת מידה.

טיעוני בא כוח המשיב

בא כוח  המשיב טוען שלוש טענות. ראשית, מן הבחינה המסגרתית קשה לראות בקימרון "חבר בארגון פשיעה".  קימרון היה נהגו של בופמן במשך שבע שנים. הוא הורגל למלא את בקשותיו של בופמן. בופמן אנשי הארגון היו לקוחות של בופמן. לאורך שנים הייתה הפעילות של בופמן בהקשר של לקוחותיו השונים פעילות חוקית ולכן גם לא דבק רבב במשיב. יתר על כן הוא התרגל לבטוח בבופמן ולכן - אף על פי שהפעילות שמתוארת בפרשות האישום השונות חרגה אל תחום הפליליות - פעל המשיב בה מתוך אמון שבופמן מבצע את מה שהחוק מתיר לו לעשות לקידום האינטרסים של לקוחותיו. מכל מקום השיוך של קימרון הוא לבופמן ולפעלו ולא למסגרת הארגונית שבופמן ראה לפעול בה.