החלטה בתיק בש 91517/05

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים על פי סעיף 21(א)  לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: " חוק המעצרים").

יחד עם בקשה זו הוגש כתב אישום, המייחס למשיב עבירות של חטיפת קטין ממשמורת, תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות, איומים, היזק בזדון, נהיגה ללא רשיון כדין וללא פוליסת בטוח בת תוקף. 

מעובדות כתב האישום עולה כי המשיב נהג לתקוף את בת זוגו, בהזדמנויות שונות, לאיים על חייה ולגרום נזק במזיד לרכוש הדירה. בנוסף, בשלוש הזדמנויות שונות, המשיב חטף ממשמורת המתלוננת את בנם המשותף, תינוק בן 10 חודשים, והעבירו אל שטחי האזור-העיר קלקיליה. כמו כן נהג המשיב ברכב וזאת ללא רשיון וללא פוליסת ביטוח בת תוקף.  

ב"כ המבקשת טוענת כי בידיה ראיות טובות המהוות תשתית ראייתית לכאורית שיש בה לבסס את העבירות המיוחסות למשיב. חרף העדר עבר הפלילי למשיב, המשיב נוקט כלפי המתלוננת באלימות פיסית ונפשית קשה, מאיים על חייה. במהלך המריבות המתגלעות בין המתלוננת למשיב, המשיב נוקט בפעולה קשה ביותר וחוטף מזרועות המתלוננת את בנם הפעוט ומעבירו אל מחוץ לגבולות ישראל, אל שטחי הרשות, מקום אליו אין המתלוננת רשאית להיכנס. וזאת תוך איום כי המתלוננת לא תראה עוד את בנה. מעשים אלה מעידים על מסוכנותו של המשיב ומקימים את עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים. להוסיף לכל האמור חשש אמיתי להימלטות מדין, חשש הנובע, מפאת המצאות בית הוריו בשטחי האזור - עיר קלקיליה, לא ניתן יהיה מאוחר יותר לאתרו להתייצב למשפטו.

בנוסף, בעת מעצרו, התנגד המשיב, ושני שוטרים נזקקו להפעלת כח סביר לאזוק ידיו. שחרורו עשוי לגרום, לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות המשיב מהליכי שפיטה.  

ב"כ המשיבטוען כי אין ראיות לכאורה, המהוות פוטנציאל ראייתי להרשעה, או לחלופין, יש כרסום משמעותי בראיות ויש מקום לחלופת מעצר.

חוק המעצרים מסמיך את ביהמ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו , תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" הוא זה שנקבע בפרשת זאדה, בש"פ 8087/95 פד"י נ(2) 133 ע"י כב' השופט ברק , כדלקמן:

"השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח "לכאורה" את אשמת הנאשם מעבר לספר סביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט הפלילי".

שאלת המהימנות כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כרסום משמעותי כעולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת המעצר" שעניינה ראיות לכאורה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים וכן לאחר עיון בתיק החקירה, מצאתי כי יש באלה כדי לבסס תשתית ראייתית נגד המשיב, באשר למיוחס לו בכתב האישום, כל זאת כמפורט להלן:

הודעת מזל הרש מיום 27.04.05 שעה 17:10

לדבריה, היא גרושה מזה שלוש שנים, חיה מזה שנתיים עם ערבי ישראלי מקלקיליה, (המשיב). לשניים ילד משותף, בן 10 חודשים. בתקופה האחרונה היו בין השניים סכסוכים רבים. ביום ההודעה בשעה 10:00 בבוקר, התעוררה המתלוננת וביקשה מהמשיב לקחת יחדיו את הילדים לטיול, המשיב סירב לצאת לטיול, בתגובה ביקשה המתלוננת כי יוציא את העגלה כדי שתוכל לצאת לבדה לטיול.

שוב סירב לסייע לה, המתלוננת לבדה יצאה לטייל עם הילד, ואז לפתע ראתה את המשיב כשהוא מגיע עם רכבו, וצעק לה מהרכב "בואי, בואי זבל" (גליון 1, שורה 16-17), סירבה לבוא, ניגש המשיב לכיוונה, תפס את העגלה, הניף את ידו כאילו בכוונתו להכותה. המתלוננת שיחררה את העגלה והמשיב לקח את העגלה ואמר למתלוננת כי "היא לא תראה את הילד בחיים" (שורה 24). בתגובה ענתה לו המתלוננת - אתה לא תראה אותי בחיים, ואז הכניס המשיב את הילד לרכבו, קיפל את העגלה ועזב את המקום. תחילה פנתה לאחותה, כי לא ידעה איך להגיב למקרה. שעתיים מאוחר יותר הגיע המשיב עם רכבו תחת בית האחות, צפצף למתלוננת. אחותה יצאה מחלון ביתה, המשיב שאל את אחות המתלוננת - היכן היא? האחות שתקה, המשיב אמר כי הילד בקלקיליה. מאוחר יותר פנתה לביתה והשיגה את מספר הטלפון של אשתו שגרה בקלקיליה. המתלוננת שאלה אותה - האם הילד נמצא אצלה והיא אמרה שכן, המשיב הביא אותו בסביבות השעה 11:30. לדבריה, לקח את הילד כי אינה רוצה להמשיך לחיות עימו ומעוניינת להיפרד ממנו. במהלך ויכוחים בין השניים בעבר, המשיב איים כי יהרוג את המתלוננת ואם המתלוננת לא תהיה עימו, גם לא תהיה עם אחר. הוסיפה ואמרה כי במהלך השנתיים האחרונות, במספר הזדמנויות שונות, הרביץ לה המשיב, זרק חפצים לכיוונה, סטר לה ודחפה. היה משתולל בבית, שובר כוסות וצלחות, זאת בנוסף לכך שהיה המשיב מקללה ומשפילה. כשנשאלה האם בעבר חטף את הילד לשטחים? ענתה - כי זו אינה הפעם הראשונה, זה כבר קרה מספר פעמים בעבר.

הודעת מסעודה אראמי משה מיום 28.04.05 שעה 17:18

לדבריה, הכירה את המשיב לפני כשנתיים. החלו לגור ביחד. נולד לשניים ילד  משותף, היום הוא כבן 10 חודשים. כשהילד היה בן חודשיים, פנו השניים לעורך דין שם נכתב כי הם מצהירים כי הם נשואים ויש להם ילד משותף. כשהילד היה כבן חמישה חודשים, המשיב חטף אותו לקלקיליה. למחרת הארוע פנתה למקום עבודתו, ראתה כי הילד איננו שם והחלה להשתולל. המשיב אמר כי הילד בלוד. אחרי שהשתוללה ושברה דברים, הרים טלפון והביאו את הילד למקום. אחרי שהשלימו, סיפר לה המשיב כי הילד שהה בקלקיליה, אצל אשתו. באותו היום רצתה המתלוננת לחגוג את החג אצל אימה, המשיב סירב והפעיל אלימות כנגדה - סטר לה, משך בשערותיה וקילל אותה- "זבל, זונה" (גליון 1, שורה 14).  

בארוע השני מספרת המתלוננת, כי  לבנה הגדול יש הסדרי ראיה עם אביו. אביו לא שילם מזונות אותו החודש, לכן המשיב אמר - כי "אינו צריך לממן את החמור הגדול" (גליון 1, שורה 16), ואם אבא שלו אינו משלם מזונות, שלא יראה אותו. המתלוננת בכל זאת שלחה את בנה לאביו והמשיב החל לצעוק ולהשתולל שהיא לא תעשה ממנו סמרטוט, לקח את ילדם המשותף והלך. המתלוננת נאלצה להתחנף אליו כדי שתוכל לקבל את ילדה חזרה. למחרת הלכה להביא את הילד מהמחסום. אחיו הגדול של המשיב הביא את הילד מאשתו של המשיב אל המחסום. משם לקחה את ילדה. לדבריה, כל פעם שפורצת מריבה, מאיים המשיב כי ייקח את ילדה ממנה לשטחים והיא לעולם לא תוכל למצוא אותו.

בפעם השלישית, היו השניים בריב מזה שלושה ימים, המשיב הגיע לביתם שתוי, זרק על המתלוננת בקבוק בירה ופגע ברגלה. המשיב אמר לה כי אם היא לא תסכים לתנאים שלו הוא ייקח את הילד ממנה, סירבה ושוב חטף את הילד. למחרת יצרה עימו קשר, התחנפה אליו והוא הלך להביא את הילד (יחד עם אחיה של המתלוננת), מהמחסום. גם הפעם שהה הילד אצל אשתו, בשטחים.

בפעם הרביעית הסכימה המתלוננת כי הילד יילקח לשטחים מיום שישי בצהרים עד מוצאי שבת.