החלטה בתיק בש 915/06

על פי כתב האישום בתיק דנן הפרה המשיבה הוראה חוקית, שיבשה הליכי משפט בהדיחה את אברהם חיאמס (להלן: " העד") ובאיימה עליו.

בפני בקשת המדינה לעצור המשיבה עד תום ההליכים. העבירות המיוחסות למשיבה בתיק דנן בוצעו לכאורה בהקשר לתפ"ח 1211/04 התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי ת"א (להלן: " התיק העיקרי"). בתיק העיקרי מואשמת המשיבה יחד עם אחרים (ביניהם בעלה ובנה), בקשירת קשר לשדוד את שרה דוד ז"ל (להלן: " המנוחה"), בביצוע שוד בחבורה ובהריגה. ייאמר שלמרות שבמהלך השוד קופחו חייה של המנוחה בנסיבות רצח, המשיבה מואשמת בהריגה משום שלא נכחה בזירת האירוע.

בית המשפט העליון- כב' השופט גרוניס קיבל את ערריה של המשיבה על ההחלטה לעצור אותה עד תום ההליכים בתיק העיקרי. בסופם של הליכים ב- 26.09.05 שוחררה המשיבה למעצר בית מוחלטבביתם של שולמית שפורקר (אחייניתה של המשיבה) ובעלה שמשון שפורקר, תוך התנייה שהמשיבה תשהה בבית בהשגחת אחד מהם (ראו החלטת כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל מיום 17.07.05 וכן החלטתו של כב' השופט גרוניס מיום 26.09.05).

על פי כתב האישום דנן, ב- 18.01.06, כשלוש החודשים לאחר השחרור,  איימה המשיבה על העד, עת פגשה בו במסדרונות בית המשפט המחוזי בת"א סמוך לפני שהעיד נגדה בתיק העיקרי. כמו כן נטען בכתב האישום דנן שבתאריכים שונים בין 26.09.05-25.01.06 יצאה המשיבה מבית מעצרה, ללא אישור וללא פיקוח אחיניתה שלומית ו/או בעלה שמשון.

בתמיכה לבקשת המעצר טען התובע, עו"ד ממון, שהמשיבה איננה ראויה לאימון. הוא הפנה להתרשמותו השלילית של שירות המבחן, שערך בעניינה של המשיבה שלושה תסקירי מעצר, להרשעותיה הקודמות, ולחומרה שבמעשה המשיבה. לטענתו היא לא נרתעה מלשבש הליכי משפט, מלהדיח עד תביעה ולאיים עליו בבניין בית המשפט המחוזי. על רקע זה העבירות המיוחסות למשיבה בתיק דנן מצדיקות, לדעת המאשימה, היענות לבקשה ומעצרה עד תום ההליכים.

באופן טבעי מתנגד הסנגור, עו"ד קאזיס, לבקשה וטוען שהמאשימה הגישה אותה בשל ה"כעס" על שיחרורה של המשיבה. לגופה של הבקשה ביקש לא ליתן משקל להרשעותיה הקודמות של המשיבה, שרובן המכריע נעברו לפני עשרות שנים. לגישתו העד אינו ראוי לאימון ויש בדבריו סתירות רבות, כך שאין בפני בית המשפט ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיבה בתיק דנן. באשר להפרות ביקש הסנגור ליתן משקל להכחשתה של המשיבה ומכל מקום גם אם היו כאלה, הן נועדו למטרות כשרות. במהלכן לא ביצעה המשיבה עבירות נוספות ומשכך הן לא מצדיקות מעצר עד תום ההליכים.

לאחר ששמעתי הטיעונים, עיינתי בבבקשה על כל נספחיה, בתיק החקירה, בהחלטות השיפוטיות הקודמות שניתמו בענייננה של המשיבה, באסמכתאות, ולאחר ששקלתי מכלול הנסיבות, הגעתי למסקנות כדלקמן:

1.       אין דעתי כדעת הסנגור המלומד. העבירות המיוחסות למשיבה בכתב האישום דנן מתישבות עם מסקנה שאין עליה מורא החוק והיא לא ראויה לאמונו של בית המשפט. כך מתחייב מעצם העובדה שהיא לא נרתעה מלבצע עבירות המנויות בסימן א' לפרק ט' לחוק העונשין, שענייננו פגיעה בסדרי שלטון ומשפט. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה.

2.       החלטת השיחרור שיצאה מלפני בית המשפט העליון ב-19.05.05 ואשר עליה נסמך עיקר טיעונו של הסנגור, לא נעלמה מעיני. החלטה זו מבססת לדעתי מסקנות שונות מאלה שגוזר ממנה הסנגור. בית המשפט העליון יצא מהנחה לכאורית שניתן יהיה להסתמך לעניין אחריותה של המשיבה לעבירות המיוחסות לה בתיק העיקרי על הוראת סעיף 34א (1) לחוק העונשין. ואף על פי כן ולמרות החומרה מצא בית המשפט העליון ליתן משקל בכורה לגילה של המשיבה, לעברה שאיננו מכביד, לעובדה שלא נטלה חלק בביצוע השוד עצמו ולזמן שחלף מיום הביצוע ועד למעצר. על סמך כל אלה החליט שראוי לשקול חלופת מעצר על בסיס תסקיר מעצר. קראתי התסקירים ומצאתי שאכן הם אינם חיוביים בכל הנוגע למידת אמינותה של המשיבה והתנהגותה המניפולטיבית. גם בזה לא מצא בית המשפט המחוזי מניעה לשחרור והלך לקראת המשיבה. אמון כזה הוא בבחינת שטר שעל המחזיק בו חובת פירעון מוחלטת והמשיבה לא עמדה בחובתה.

3.       עיון בתיק החקירה דנן ובמיוחד בהודעותיהן של האחיינית שלומית שפורקר ואימה שרה טלקר (אחותה של המשיבה) מעלה שהמשיבה הפרה לכאורה ואף למעלה מזה את תנאי שיחרורה יותר מפעם אחת.

4.       התקיפה, שתוקף הסנגור את חוסר ההיגיון שבתלונת העד מיום מה- 23.01.06 ואת הסתירות שבה, גם היא לא נלעמה מעיני. באשר לדיות הראיות לכאורה בשלב זה, נזקקים למבחן "ראיות לכאורה להוכחת האשמה", דהיינו על בית המשפט לבחון את השאלה האם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט - לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות, וקביעת אמינותן ומשקלן - יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 151). במקרה שבפני מוצאת אני שההודעה על פניה נקייה מסתירות ופריכות שיורדות לשורש האישום. אדרבא היא נתמכת בהודעת אחותה של המשיבה, שרה, שצילמה את העד על מנת שתהיה לה הוכחה  ש"למשטרה הוא אומר משהו אחר ולנו הוא אומר משהו אחר" (עמ' 1 ש' 31) ובדבריה של המשיבה עצמה שעל השאלה באיזה שפה דיברה עם העד בבית המשפט ב- 18.01.06 ענתה  "הודית". (הודעה מיום 25.01.06 עמ' 2 ש' 18).

5.       כל האמור לעיל מביא למסקנה שהונחה בפניי תשתית ראיייתית לכאורית המוכיחה שהמשיבה הפרה את מעצר הבית, שיבשה את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה, בהדיחה עד תביעה חשוב ובאיימה עליו ושקיימת סכנה של ממש שאם תשוחרר היא עלולה לחזור ולהדיח את אותו עד. משכך בפנינו מקרה שבו האישום המיוחס לנאשמת מוכיח את עילת המעצר.

6.      מסקנה זו לא פוטרת מהצורך לבחון אפשרות לשחרר המשיבה לחלופה, שפגיעתה בחירותה פחותה. לאחר שבחנתי את הנסיבות, אלו שפורטו בתסקירי המעצר ואלו עליהם העידה הערבה שלומית שפולקר, אני מוצאת שלעת הזו, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה.

7.      אשר על כן אני מקבלת את הבקשה ומורה על מעצרה עד תום ההליכים.

הודעה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום א' בשבט, תשס"ו (30 בינואר 2006) במעמד הצדדים.