החלטה בתיק בש 91471/06

1.         זוהי בקשה לפסיקת פיצויים לפי סע' 80 לחוק העונשין, שהוגשה ע"י המבקש כנגד המשיבה ובמסגרתה עתר הוא לחייב את אוצר המדינה לשלם לו את הוצאות הגנתו וכן תשלום פיצוי על מעצרו בשל כתב האישום ממנו זוכה עפ"י הכרעת דינו של בימ"ש זה.

המבקש עתר לביהמ"ש לפסוק לו את הפיצוי המקסימלי עפ"י התקנות בגין כל יום מעצר, החל מיום מעצרו - 24.8.05 וכלה ביום הכרעת הדין המזכה, ביום 8.3.06, בסה"כ 197 ימים.

כמו כן עתר הוא, לחייב את המשיבה לשלם לו את שכ"ט עוה"ד ששולם על ידו, עפ"י החשבוניות, בסכום כולל של 24,077 ש"ח.

2.         כנגד המבקש הוגש לבימ"ש זה כתב אישום שיחס לו ביצוע עבירה של הריגה, כאשר כתב האישום מתבסס רובו ככולו על גירסה שמסר המבקש עצמו.

מדובר בארוע שהחל בביתו של המנוח, והתפתחות הדברים פורטה בהרחבה בהכרעת הדין, כאשר ציינתי מספר פעמים שכתב האישום, כמו גם גירסת ההגנה, מבוססים רובם ככולם על גרסאות שמסר המבקש עצמו, גרסאות שלא היו עקביות בהכרח, אף שלא נתגלו בהן סתירות מהותיות.

יש להדגיש את העובדה שהמנוח מצא את מותו עקב אותו ארוע אלים, מוות שנגרם כתוצאה ממכות שקיבל מהמבקש, כל זאת תוך שקבעתי בהכרעת הדין שלמבקש עמדה טענת ההגנה העצמית ולפיכך מצאתי לזכותו מחמת הספק מהמיוחס לו בכתב האישום.

3.         המבקש עתר לביהמ"ש לשלם לו את הוצאות הגנתו וכן לפסוק לו פיצוי בגין ימי מעצרו, כל זאת משום קיומן של שתי עילות שמצדיקות, לטעמו, בקשה זו:

א.         לא היה יסוד לאשמה.

ב.         נסיבות אחרות שמצדיקות זאת.

לטענת עו"ד שקלאר, שמיעת המשפט עצמו לא הוסיפה כל נתון שלא היה ידוע לתביעה עוד משלב החקירה בטרם הגשת כתב האישום, כך גם קבע ביהמ"ש בהכרעת הדין בעמ' 42 ועל כן, אילו היתה פועלת באופן ראוי וסביר, היתה נמנעת מהגשת כתב האישום כנגד המבקש.

עוד טען ב"כ המבקש, שאין בחווה"ד הרפואית-פתולוגית שהוגשה מטעם המשיבה משום קביעה כלשהי שהיתה זו דווקא הבעיטה האחרונה שבעט המבקש במנוח שהביאה למותו של המנוח, אלא שכלל הבעיטות היו מוצדקות ולא היה מקום לנתק בין הבעיטה האחרונה ליתר הבעיטות.

עוד ביקש להדגיש הסניגור שהמשיבה עתרה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים, כאשר ביהמ"ש המחוזי שחרר אותו בדיון הראשון, אך ערר שהוגש ע"י המשיבה לביהמ"ש העליון התקבל באופן חלקי, במובן זה שביהמ"ש העליון הורה על קבלת תסקיר מעצר, והתסקיר חשף את בעיית הסמים ממנה סובל המבקש, המבקש נמצא כמי שלא בשל לגמילה במוסד, נעצר בהעדר חלופה.

ג.          לחילופין טען הסניגור לקיומן של נסיבות אחרות המצדיקות זאת, ובין היתר מנה הוא את תום לבו של המבקש בניהול המשפט, אי שמירה שלו על זכות השתיקה שעה שהוא מסר גרסאות מפורטות, ציין הוא את היעילות והמהירות שבניהול המשפט והרצון לחסוך זמן שיפוטי יקר, הוצאות הגנה סבירות, טענות צדק כלליות, כאשר מאידך, כך לטעמו, התביעה ניהלה את המשפט שלא בדרך ראויה ולא בדרך סבירה ומקצועית שעה שבחרה להגיש את כתב האישום כנגד המבקש ובהמשך עמדה על טענותיה על אף קיומן של ראיות התומכות בטענת ההגנה העצמית.

4.         המשיבה התנגדה, כמובן, לתשלום הוצאות ההגנה או לפסיקת פיצוי כלשהו לטובת ההגנה ועשתה זאת בתגובה מפורטת, ארוכה ומנומקת, כאשר היא מדגישה את העובדה שאכן הוגש ערר על החלטת השחרור וביהמ"ש העליון הורה על קבלת תסקיר לבחינת מסוכנות, כאשר המשיבה לא התנגדה עקרונית לשחרור בכפוף לתסקיר, אך היה זה המבקש שסרב להשתחרר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית ועל כן לא היה מנוס בפני שרות המבחן שלא להמליץ על חלופה אחרת.

עוד הוסיף וציין עו"ד ענוז שבהמשך שינה המבקש את טעמו והיה נכון להשתחרר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית ולצורך זה ביהמ"ש הורה על שחרורו ביום 18.1.06, בשלב ראשון לצורך ראיון קבלה ובדיקות, אך בהמשך התקבל מכתב מקצין האסירים בבית המעצר בו שהה המבקש, ממנו עולה שהמבקש ניצל את יציאתו לסידורים וראיון קבלה והבריח בגופו סם מסוכן מסוג הירואין במשקל שמעל ל- 47 גרם.

כתוצאה מכך הורה ביהמ"ש על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

5.         הכללים לפסיקת פיצוי לפי סע' 80 לחוק

א.          "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה:

80.        (א)       משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

(ב)       שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.