החלטה בתיק בש 91434/07

1.         עניין לנו בבקשה שהגישה התביעה הכללית וכותרתה: "בקשה למתן צו".

            הסניגורים טענו בפנינו כי מדובר בבקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, שעניינה עיון בחומר חקירה. עיון כזה מתבקש, בדרך כלל, על ידי ההגנה ומופנה כלפי התביעה; אולם הסניגורים סבורים כי הערפול המכוון בקריאת שמה של הבקשה כפי שניתן לה, איננו משנה את מהותה, והיא: אי מסירתו של חומר חקירה או הגבלת מסירתו של חומר חקירה אותו מוכנה התביעה למסור לסניגורים.

            אין לנו צורך להיכנס לשאלה זו ואנו נדון בבקשה לגופה, סעיף אחר סעיף.

2.         נתחיל בעתירה האחרונה המוזכרת שבפסקה 4 ועניינה: "ליתן צו איסור פרסום בהתאם לסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, האוסר פרסום כל פרט מתוך השלמת החקירה, ובכלל זה - חקירתם של נ"ז 238, ישראל סבג, בילאל דכה ואסעד כבהא".

נקדים ונציין, כי כל הבקשה כולה (למעט סעיף 5), הנה תעתיק מדויק של בקשה שהונחה בפנינו ביום 22/11/06, והמתייחסת לחקירתו הקודמת של נ"ז 238 בלבד, עניין שהיה רלבנטי באותה עת, כאשר בפסקה 5 לבקשה הנוכחית, נאמר בפנינו עתה: "נזכיר כי באשר לחקירתו הקודמת של נ"ז 238, הוצא על ידי בית המשפט הנכבד ביום 23/11/06 צו דומה".

            בטיעוניה שבעל פה לעניין סעיף זה, הגדירה התובעת את הבקשה שבפסקה זו כ"צו איסור פרסום גורף". כמו כן, עלה מדבריה, כי בקשה דומה אכן הוגשה בעבר והוסיפה לעניין אותה בקשה קודמת (היא הבקשה מיום 22/11/06), ואמרה:  "מדוע חבריי לא טרחו להתנגד לאותה בקשה שהוגשה בנובמבר 2006. היה מדובר בחקירה של מקור... אי ההתנגדות אז אומר שזה לא בדיוק מהותי ואפשר להסתדר" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון בבקשה, ש' 32 ואילך).

            ולא היא.

חזרנו ובדקנו, ומסתבר שהסניגורים התנגדו גם התנגדו לבקשה דאז בתגובתם שבכתב וביקשו לקיים בה דיון ביום 27/11/06. ואולם הוסיפו וכתבו: "יחד עם זאת, על מנת למנוע דחיית המשפט, נסכים לקבל את החומר בשלב זה על פי הצעת התביעה". יצויין כי כך גם הסכימו הסניגורים בישיבה האחרונה שבפנינו, וזאת עד למתן ההחלטה בבקשה הנוכחית.

זאת וגם זאת: הצו לפי סעיף 70 הנ"ל, אכן ניתן על ידי אב בית הדין ביום 23/11/06, בהתחשב בעמדת הסניגורים, כאמור לעיל, ונאמר במפורש בסעיף 2 לאותה החלטה: " בשלב זה (ההדגשה במקור) וקודם לשמיעת טענות הסניגורים, יתקיימו כל התנאים המתבקשים על ידי התביעה בפסקה 4 לבקשתה".

דא עקא, שלאחר אותו דיון (שהתקיים בימים 27 ו-28 בנובמבר 2006) נתנו החלטה ארוכה ומפורטת (מיום 4/12/06) שלא כללה צו איסור פרסום כזה. ההחלטה הזמנית אמנם לא בוטלה, אולם התוצאה הסופית של החלטתנו, דיברה בעד עצמה ותפסה את מקומה של ההחלטה המקורית.

תמהים אנו על הצגת הדברים ע"י התביעה, שוב, באופן לא מדוייק (בלשון המעטה). ברור כי היתה התנגדות מצד הסניגורים וברור שלא ניתן צו קבוע ומורחב, כפי המתבקש הפעם.

3.         ואם באיסור פרסום עסקינן: התביעה לא העלתה בפנינו כל נימוק או הסבר, לגופו של עניין, המחייב איסור פרסום "גורף" או אחר מכוח הוראת סעיף 70(ד) הנ"ל.

בטיעוניה לעניין מסירת החומר לידי הנאשמים על פי סעיף 74(א), האריכה ב"כ התביעה בנימוקיה, בהזכירה את הצורך בהגנה על חיי המקור, על חיי העדים וכדומה. אולם לאורך כל טיעוניה, לא התייחסה ב"כ התביעה לבקשתה על פי סעיף 70(ד) ולא העלתה ולו נימוק אחד או הסבר ספציפי, מדוע יש להעדיף במקרה זה את בקשתה הכללית של התביעה על פני עקרון פומביות הדיון.

בכך לא די (השווה בג"צ 2462/05 אליעזר שכטל נ' משרד הפנים (לא פורסם)).

על עקרון פומביות הדיון אין צורך להכביר מילים. ברור לכל, כי אין לפגוע בעקרון זה אלא מתוך זהירות רבה, במקרים חריגים ועל דרך הצמצום (ראו בש"פ 972/06 דוד זריהן נ' מדינת ישראל וידיעות תקשורת, אתר בית המשפט העליון מיום 22/2/06, פסקה 6; בש"פ 2484/05 דוד פרי נ' מדינת ישראל, מאגר נבו, פסקה 4).

ברור, על כן, כי בהעדר כל נימוק וטיעון בעניין זה, אין מקום להיעתר לבקשה לאיסור פרסום על פי סעיף 70(ד).

4.         באשר לבקשה כי "תוצרי השלמת החקירה... יימסרו לידי הסניגורים בלבד ולא יועברו על ידם לגורם אחר כלשהו...":

            לטענת התביעה, העברת החומר פיזית לידי הנאשמים או לגורמים אחרים מטעמם, עלולה לפגוע בחיי המקור ובחיי העדים וכן, לטענתה, עלולה להתקיים "פגיעה אנושה באינטרס הציבורי מעצם העובדה שחקרו מקור במדינת ישראל כאשר מקור לא אמור להיות צפוי לסיכון הזה". כמו כן טענה התביעה לסיכון העלול להיגרם מכך לחיי המפעיל של אותו מקור, שאף הוא נחקר.

בטיעוניה, הבחינה התביעה בין "זכות העיון וההעתקה" העומדת לסניגורים על פי סעיף 74(א) לחסד"פ לבין "זכות ההחזקה", שלטענתה מטרתה היא אך ורק נוחות לנאשמים.

התביעה הסכימה כי גם זכות העיון וההעתקה היא זכות יחסית, אולם לדבריה זכות זו חייבת להיסוג מפני אינטרסים חיוניים אחרים, כגון הזכות לפרטיות, הזכות לכבוד, סודות מסחריים וכדומה. לדבריה, כך מקל וחומר לגבי זכות ההחזקה, כאשר מדובר בחיי אדם ואינטרסים ציבוריים ממדרגה ראשונה. במקרים כאלו, לדברי התביעה, האיזון שבין האינטרסים הנ"ל אל מול "אינטרס של נוחות", מחייב שלא להתיר את מסירת חומר החקירה לידי הנאשמים.