החלטה בתיק בש 912/08

1.         בפני בקשה לפסילת המשיב - נאשם מלהחזיק רשיון נהיגה עד תום ההליכים נגדו וכמצוות ס' 45 (א) ו - 46 ב' לפקודת התעבורה (נ"ח) ה'תשכ"א - 1961.

            על פי המיוחס למשיב בכתב האישום, הרי ביום 9/2/08, סמוך לשעה 03:30, נהג ברכב פרטי בכביש 79 מכיוון צומת המוביל לכיוון נצרת.

            ברכב נסע עם המשיב המנוח עזמי גרייב, במושב הקדמי, המשיב נהג את הרכב בהיותו שיכור, במצב אשר מנע ממנו שליטה ברכב וגרם לסיכון עוברי דרך, נהג בקלות דעת ובפזיזות ובהיותו בקילומטר ה - 22.2 של הכביש, סטה ימינה, עבר את השוליים הימניים, ירד לתעלה מעבר לשוליים והתנגש בעץ בתוך התעלה.

            כתוצאה מהאמור, נהרג המנוח שישב לצדו, המשיב נפגע קל והרכב ניזוק.

כעולה מכתב האישום, התאונה אירעה בשל פזיזותו של המבקש אשר נהג בפזיזות, בקלות דעת ותוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות התוצאות ומכל אלה, מייחסת לו המבקשת, עבירות של הריגה, עבירה בניגוד לס' 298 לחוק העונשין, ה'תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק" או "חוק העונשין") מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, עבירה בניגוד לס' 338

(1) לחוק, נהיגה בשכרות, עבירה בניגוד לס' 62 (3) ו - 64 ב' לפקודת התעבורה (נ"ח) ה'תשכ"א - 1961, נהיגה במצב המונע שליטה ברכב ומסכן עוברי דרך, עבירה בניגוד לתקנה 26 (1) ו - (4) לתקנות התעבורה, ה'תשכ"א - 1961 וס' 68 לפקודת התעבורה הנ"ל, גרימת חבלה לאדם ולרכוש ברשלנות, עבירה בניגוד לס' 62 (2) ו - 38 (2) (3) לפקודת התעבורה וסטיה מנתיב הנסיעה, עבירה בניגוד לתקנה 40 (א) לתקנות התעבורה וס' 68 לפקודת התעבורה.

2.         בבקשתו מציין ב"כ המבקשת - מאשימה את חומרת העבירה, את מעשיו החמורים של המשיב, לטעמו למבקשת הוכחות טובות לאשמו של המשיב לרבות הודאתו, עדויות אחרים, חוות דעת וסימנים וממצאים בזירת העבירה.

עוד טוען ב"כ המבקשת כי המעשים החמורים מצביעים על מסוכנות המשיב לציבור עוברי הדרך, אין ליתן לו לאחוז בהגה, מדובר במשיב אשר נהג כשהוא שיכור ואף שתה במהלך הנהיגה, אין כל הסבר לסטיה, מדובר במשיב לו 13 רישומים בגין עבירות קודמות לרבות עבירה קודמת של נהיגה בלתי זהירה שגרמה לתאונה, עקיפה מסוכנת, נהיגה במהירות מופרזת ונסיעה ברכב לא תקין.

טוען ב"כ המבקשת כי יש ראיות לכאורה למכביר, מפנה לזירת האירוע כפי שצולמה ע"י הבוחן, לממצאים אובייקטיבים בזירה, לעובדה שהכביש היה תקין ויבש, שוליים ימניים ואספלט בגובה הכביש, אין כל סיבה לסטיה מעבר להתנהגותו העבריינית של המשיב, המשיב איבד את השליטה ברכב ולא אחרת, מדובר ברכב שנבדק ונמצא תקין לרבות הצמיגים, המשיב הוא האשם הבלעדי באירוע התאונתי, המשיב נהג במצב אשר מנע ממנו שליטה מוחלטת ברכב, במצב של שכרות, ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו הנו פי 2 מהכמות המותרת ובזמן הבדיקה אף היה ככל הנראה בירידה, מפנה ללוח הצילומים לרבות הימצאות בקבוק בירה בתוך הרכב צמוד למושב הנהג, המשיב בעדותו ציין כי שתה בירה, הזכיר לפחות שני בקבוקים, קיים טופס מאפיינים וזאת כשעתיים וחצי לאחר התאונה, המשיב אישר מצב זה בחקירתו, כך גם בהודעתו השניה והשלישית, אישר שתיית משקאות משכרים (בהודעה השלישית חזר וציין שני בקבוקי בירה), בהודעה הרביעית ציין כי שתה שלושה בקבוקי בירה, בכל אופן הממצאים המעבדתיים מדברים בעד עצמם, אין הסבר לטענתו בהודעה השניה כי נאלץ לסטות, מפנה לחוות דעת פרופ' היס באשר להשפעת האלכוהול על התנהגות אדם, המסקנה מתאימה למכלול הראיות, המנוח נהרג בעקבות החבלות שנגרמו לו בתאונה, מפנה להודעת הפטירה, הרופא המטפל קבע את המוות ולמרות שלא בוצעה נתיחה, אין בכך כדי לשלול קשר סיבתי בין התאונה למנוח.

במשיב מסוכנות כמבואר לעיל, קיימות עילות לפסילה, מוסיף וטוען ב"כ המבקשת כי עצם העובדה שהמשיב קיבל את רשיונו חזרה, אין בה כדי לגרוע מהבקשה ככזו ומפנה לב"ש 540/86 לענין זה, אין חובת רצף בין הפסילות.

3.         מנגד, טען הסניגור כי יש לדחות את הבקשה וכיוון את עיקר חיציו כלפי הראיות.

לטעמיו, הזירה צולמה בלילה, לא ניתן לפענח את הדיסק, המשיב רק שתה שתי בקבוקי בירה בהיותו בחוף הכרמל, עד מקום התאונה חלפו 40 דקות, המבקשת לא סתרה את טענתו זו של המשיב, הנאשם נאלץ לסטות, אין להתחשב בכך שלא נמצאו סימני בלימה, אין זה נכון שהנהג נרדם, אין בפנינו ראיות לכאורה.

ועוד טען (ונשים לב, מדובר בשלב של בקשה לפסילה עד תום ההליכים) כי המבקשת לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר את יסודות העבירה, כך בלשונו.

עוד טוען הסניגור כי לא ידוע מה הגורם האמיתי לתאונה, הרכב היה תקין, אין הודעה מפריכה, העד זיידאן לא אמר שהריח ריח של אלכוהול מהמשיב, בדיקת הדם הייתה שלא כהלכה, אין לדעת לאן נשלחה בדיקת הדם, לא נעשתה בדיקת יציבות, מכל אלה אין ראיות לכאורה, מעבר לכך, רשיונו של המשיב הוחזר אחרי שלילה של 90 יום ל - 30 יום ועברו לא מכביד וההרשעה האחרונה הייתה לפני 3 שנים.

4.         בחינת הראיות הלכאוריות גם כאן הנה כפי בחינתן בנשוא מצוות המחוקק בס' 21 (א)  לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים) ה'תשנ"ו - 1996, לאמור, בוחנים את הראיות הלכאוריות על פניהן , אין קובעים בשלב זה מהימנות ובוודאי שלא כמאמר הסניגור המלומד, הוכחה מעבר לכל ספק סביר.

            אין אנו עדין בהיכל זה, מצויים אנו בשלב ראשוני ומקדמי, הבחינה היא של הראיות כראיות לכאורה אשר הבחינה שלהן הנה האם מקיימות הן פוטנציאל ראייתי להרשעה כפי שכבר שנינו פעם אחר פעם בהלכת זאדה (ראה בש"פ 8087/95 פד"י נ (2), עמ' 113, שם בעמ' 147) ובעקבותיה.

            בשלב זה, המבחן הנו של מארג הראיות הכולל , התמונה הכוללת של הראיות לכאורה ולא אחרת.

            לענין זה ובצדק מתייחס לכך הסניגור, יש לבחון את טענות המשיב באותה אמת מידה.

            כאן, בניגוד לטענותיו של הסניגור, בפני ראיות לכאורה שדי בהן לשלב זה של הבקשה ''לאמור, בפנינו ראיות לכאורה, קיים בהן פוטנציאל להרשעה.