החלטה בתיק בש 91196/06

השופט שלי טימן, אב"ד

מבוא :

1.         עוד קודם שהוחל בהבאת ראיות בתיק זה, הגישו סניגוריהם המלומדים של הנאשמים, בקשה להסרת חיסיון, על פי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 [להלן: "פקודת הראיות"].

            יש להודות שתעודת החיסיון, במקרה זה, ארוכה מאוד ומפורטת מאוד; וכך גם פירוט תוכנן הכללי של הידיעות המודיעיניות (מה שמכונה "פראפראזות"), שנמסר לסניגורים ע"י התביעה.

            בסיומה של התעודה, כמקובל, מסביר השר לביטחון פנים כי:

            "גילוי מידע זה, או מסירתו, יש בהם כדי לפגוע בעניין ציבורי חשוב, באשר הם עלולים:

            לסכן שלומם של בני אדם;

            לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה ועם שירות בתי הסוהר; לחשוף שיטות עבודה של המשטרה ולפגוע ביעילות פעולותיה; לסכל פעולות חקירה עתידיות".

2.         שמענו, כמקובל, את טענותיהם העקרוניות והמשפטיות של שני הצדדים, באולם הדיונים.

            לאחר מכן שמענו, בדלתיים סגורות ובמעמד התביעה לבדה, את הסבריהם המפורטים של קציני ורכזי המודיעין, על כל שאלה ותהייה של הסנגורים בנוגע לשמות החסויים, ועל כל ידיעה חסויה - לרבות שם המקור והמודיע, משקלה של הידיעה ונימוקי התנגדותה של המשטרה לחשוף פרטים נוספים, על אלה שכבר נחשפו - תוך שאנו מקשים ושואלים אותם שאלות רבות.

3.         בשלב הבא, קיבלנו את כל החומר החסוי לידינו, ועיינו בקלסרים, בהודעות (תוך השוואת הכיתוב המקורי והחומר שנמסר לסניגורים, כשהוא מושחר) ובקלסר החסוי.

            רק לאחר כל אלה, בחנו כל טענה ועתירה של המבקשים, על פי הכללים המשפטיים שנקבעו בפסיקה, והחלטנו כפי שיפורט מיד.

הכללים המשפטיים בהסרת חיסיון

4.         על פי הוראת סעיף 45 לפקודת הראיות, "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה".

            כאמור, על בית המשפט הדן בעתירה לגילוי ראיה חסויה, לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מחד, ניצב האינטרס של גילוי האמת, לשם זיכוי החף והרשעת האשם. זכותו של נאשם שכל חומר החקירה יעמוד בפניו, שכן רק כך ניתן להבטיח משפט הוגן. מאידך, עומדת טובת הציבור, אשר במקרים מסוימים דורשת את אי-חשיפתו של חומר או מידע.

            כפי שנקבע בבית המשפט העליון, בשורה ארוכה של פסקי דין, אם החומר שלגביו חל החיסיון, חיוני להגנת הנאשם, "כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על-פני כל שיקול ביטחוני אפשרי" [ראו: ב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 738].

            אולם קיימים מקרים בהם הראיה אינה כה חיונית [ראו למשל ע"פ 1708/06 מדינת ישראל נ' יצחק דדון (טרם פורסם, ניתן ביום 6/4/06)]. "יש כאן מעין כלים שלובים. בה במידה שהמשקל הראייתי הצפוי של אותן ראיות עבור הסנגוריה פוחת, ניתן לשים דגש רב יותר על הדרישות הביטחוניות" [ראו ב"ש 64/87 ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 533].

            ברור, כי לשם קביעת "הצורך לגלותה לשם עשיית צדק" עלינו לבחון את המקרה שלפנינו, על נסיבותיו האינדיבידואליות [ראו: בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 766].

            אשר על כן, ניגש כעת לבחון את שדה המחלוקת הספציפי בתיק זה.

המסקנות והתוצאה

5.         גילוי זהותם של העדים המכונים: א.ב. ו-ג.ד.: