החלטה בתיק בש 91163/05

המבקש, עסאם אל תרתיר, נדון בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 524/94), בתאריך 24.7.1995,

 ל-30 חודשי מאסר לריצוי בפועל ולשנתיים מאסר על-תנאי. כמו כן, נפסל המבקש מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, לתקופה של 10 שנים "מיום שחרורו מהמאסר".

המבקש סיים לרצות את עונש המאסר שהושת עליו, ביום 1.4.1997.

בפניי בקשה לחישוב עונש הפסילה, כאשר טענת ב"כ המבקש, עו"ד שלומי בר, הינה כי רישיון הנהיגה של המבקש פקע ביום 15.9.1991, בהתאם לאישור מאת רשות הרישוי. המבקש לא חידש את תוקפו של הרישיון ולא קיבל רישיון נהיגה אחר, תחתיו.

עם שחרורו מהכלא ראה עצמו המבקש כמי שנתון בתקופת פסילה, ויש להתייחס אליו "כנהג בלתי-מורשה לנהיגה". כאשר תוגש בקשה לחידוש רישיון הנהיגה, יאלץ המבקש לעבור מחדש את מבחני הנהיגה, העיוניים והמעשייים, כאחד. לפיכך, יש לחשב את תקופת הפסילה ממועד מתן גזר הדין או, למצער, ממועד שחרורו של המבקש מהכלא.

עו"ד בר טען כי המבקש אינו נוהג ברכב מנועי מאז שנת 1991, וכראיה לכך הצביע הסנגור על העובדה כי לא נרשמה לחובתו של המבקש כל עבירת תנועה, ממועד זה ואילך.

אכן, המבקש לא פנה, עם שחרורו מבית האסורים, למזכירות ביהמ"ש לתעבורה או לרשות הרישוי, והמציא תצהיר המעיד על כי אין ברשותו רישיון נהיגה. המבקש לא היה מודע לדרישה זו ואיש לא הפנה את תשומת ליבו לכך. לפיכך, יש לנהוג עם המבקש לפנים משורת הדין כפי שנעשה ע"י כב' השופט כבוב בע"פ 71805/04 גזי אל עבוד נ' פרקליטות מחוז ת"א (פלילי), שם נקבע כי במקרים מיוחדים ניתן להכיר בחריג לכלל הקבוע בתקנה 557 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות").

ב"כ המשיבה, עו"ד שרון בן צבי, הפנתה לתקנה 556 לתקנות, הקובעת כי מי שנפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, מחוייב להפקיד את רישיונו במזכירות ביהמ"ש. תקנה 557 לתקנות דנה במי שרישיון הנהיגה שברשותו אינו בר-תוקף או שהרישיון אבד, והיא מחייבת הגשת תצהיר למזכיר ביהמ"ש, הנוגע בדבר, כתחליף להמצאת הרישיון עצמו.

במקרה דנן, מדובר במי שרשיונו פקע, ולפיכך היה עליו לפעול בהתאם לאמור בתקנה 557 הנ"ל. משלא עשה כן, אין למנות התקופה ממועד מתן גזר-הדין או ממועד שחרורו מהכלא של המבקש, כחלק מתקופת הפסילה אשר הושתה עליו.

לפיכך, נתבקשתי לדחות הבקשה.

כפי שהבהרתי בהחלטתי בתיק ב"ש 9116/05 שירן כהן נ' מ"י, הגשת התצהיר לגבי מי שאין ברשותו רישיון נהיגה, הינה מחוייבת המציאות "מאחר שאין כל דרך לוודא כי בעל הרישיון מודע, אכן, לקיומו של עונש הפסילה ולמועד כניסתו לתוקף. המדובר במעשה גלוי, שיש בו מחד גיסא לחייב את המצהיר; ומאידך גיסא, להעמיד את הרשויות על דבר העובדה כי עונש הפסילה נכנס לתוקפו".

עוד ציינתי באותה החלטה, כי גם אם עוסקת תקנה 557 במי שתוקף רישיון הנהיגה שברשותו פקע או במי שרשיונו אבד, יש להחיל ההוראה על כל מקרה בו אין בידי הנאשם רישיון נהיגה או כל מסמך חלופי אחר, המעיד על היותו בעל רישיון נהיגה. אין כל הגיון בפרשנות מצמצמת, לנוכח מטרתה החקיקתית של התקנה, שנועדה להבהיר לצדדים הנוגעים בדבר כי עונש הפסילה נכנס לתוקפו, ולחסום האפשרות לעשות שימוש לרעה בעובדה כי אין ברשות הנאשם רישיון נהיגה.

בהתאם לאמור בהחלטתי זו, היה מקום לדחות הבקשה.

ואולם, הטרידה אותי העובדה כי במועד בו סיים המבקש לרצות את עונש המאסר עמדה בתוקפה תקנה 557(ד), בה נקבע:

"לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רישיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרישיון".

משמעות הוראת תקנה 557(ד) היא, כי תקופת הפסילה תיכנס לתוקף למחרת היום בו פקע רישיון הנהיגה של הנאשם, ואין הכרח בהמצאת תצהיר כנדרש בתקנה 557(ב).

תקנה 557(ד) בוטלה בתאריך 9.1.2003, וממועד זה ואילך יש צורך להמציא הרישיון עצמו או לפעול בדרך חלופית של תחליף המצאה, היינו הגשת תצהיר.

אין חולק, כי במועד שחרורו של המבקש מהכלא, היתה עדיין תקנה 557(ד) בתוקף, ולפיכך יש רלבנטיות למועד פקיעת רשיון הנהיגה של המבקש. לאחר ביטול התקנה, חל שינוי במצב הנורמטיבי, ואין ניתן לצאת ידי חובה בלא הגשת תצהיר, כנדרש.

בנסיבות אלה, הנני סבור כי יש לראות בתקופה שחלפה מאז 1.4.1997 (מועד בו החלה תקופת הפסילה בהתאם לגזר הדין) ועד ליום בו בוטלה תקנה 557(ד), 9.1.2003, כתקופת פסילה.