החלטה בתיק בש 91156/05

נגד העוררים, עלי עראר (עורר 1) וריאד עראר (עורר 2), ונגד נאשמת נוספת, הוגש כתב אישום לביהמ"ש השלום בפתח תקוה (ת.פ. 2252/05), בו יוחסו להם עבירות של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

בכתב האישום נטען, כי ביום 9.2.2005, החזיק עורר 1 בביתו שבג'לג'וליה אקדח מסוג F.N 9 מ"מ, טעון במחסנית. כמו כן, נתפסו כ-30 כדורים לאקדח בקוטרים שונים (אישום ראשון).

באותו יום, כך נטען בכתב האישום, נתפסו בבית של עורר 2 ושל רעייתו (היא הנאשמת השלישית בכתב האישום), תמ"ק "עוזי" ובו מחסנית טעונה ב-21 כדורים.  כמו כן, נתפסה מחסנית נוספת, ובה 17 כדורים.

לעורר 2 בלבד יוחסה עבירה נוספת שעניינה החזקת סם מסוג קנבוס, במשקל 23 גר'.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה להורות על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים, לנוכח המסוכנות הנשקפת מהם לשלום הציבור. לחילופין, התבקש ביהמ"ש להורות על חלופת מעצר בדמות מעצר-בית מלא, תוך הרחקה מבית המגורים, בצד ערבויות נוספות.

הבקשה באה בפני כב' השופטת מיכל נד"ב (ב"ש 1326/05, בימ"ש השלום בפתח תקוה), אשר קבעה כי העוררים יהיו נתונים במעצר בית בג'לג'וליה, שלא בדירת מגוריהם, אליה נאסר עליהם להתקרב. כמו כן, הוטלו מגבלות נוספות ונקבעו ערבויות שונות, כתנאי לשחרורם של העוררים ממעצר.

החלטה זו ניתנה ביום 14.2.2005, ונקבע מועד לדיון נוסף בתנאי השחרור.

ביום 28.3.2005 דנה כב' השופטת נד"ב בעתירה שהוכתרה תחת הכותרת "בקשה לעיון חוזר", ובמסגרתה דנה בבקשת העוררים להקלות שונות בתנאי השחרור ממעצר. כך, למשל, ביקש עורר 1 להתיר את יציאתו לעבודה בחנות מחשבים בג'לג'וליה, ואילו עורר 2 ביקש לאפשר את צאתו לביצוע עבודות בנייה, תחת פיקוחו הצמוד של הקבלן. כמו כן, ביקשו העוררים לחזור ולהתגורר בדירות המגורים שלהם בג'לג'וליה.

לאחר דיון בבקשה החליטה כב' השופטת נד"ב לדחותה, על שני מרכיביה, בציינה כי אין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה. כמו כן, קיימת עילת מעצר הנובעת מהסכנה הטמונה בהחזקת נשק ותחמושת שלא כדין, מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת להחזקתם (ב"ש 1757/05, בימ"ש שלום בפתח תקוה).

בפניי ערר על החלטתה של כב' השופטת נד"ב, שלא לאפשר הקלה בתנאי שחרורם של העוררים ממעצר.

ב"כ העוררים, עו"ד איהאב ג'לג'ולי, טען כי התביעה עצמה הסכימה לשקול יציאתם של העוררים לעבודה, לאחר שימסרו לה פרטים לגבי מקום העבודה המבוקש. בדיון שלאחר מכן, חזרה בה התביעה מעמדתה זו. עוד נטען, כי ביהמ"ש דלמטה לא התחשב בנסיבותיהם האישיות של העוררים, אשר, עד למעצרם בפרשה זו, עבדו במקומות שונים, בהיותם המפרנסים היחידים במשפחותיהם. הותרת העוררים במעצר-בית מלא, משמעותה פגיעה קשה בילדיהם הקטינים, פגיעה שהינה בלתי מידתית בנסיבות העניין.

עו"ד ג'לג'ולי הוסיף וטען, כי עברם הפלילי של העוררים נקי, ומדובר באנשים נורמטיביים שזוהי הסתבכותם הראשונה עם החוק. משום כך, אין מקום להקפיד עם העוררים מעבר לדרוש, ולהצר את צעדיהם, כפי שעשתה הערכאה הראשונה.

לפיכך, נתבקשתי לאפשר את חזרתם של העוררים לביתם, ולהתיר יציאתם לעבודה בין השעות 08:00 עד 20:00. כל זאת, תחת פיקוח הדוק של ערבים, אשר יוצגו בפני ביהמ"ש.

ב"כ המשיבה, עו"ד שרון בן צבי, ציינה בפתח טיעונה, כי אין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה בתיק זה. המדובר בעבירות חמורות ביותר שיש בהן כדי לסכן את בטחון המדינה ואת שלום הציבור. התביעה הלכה כברת דרך נכבדה לקראת העוררים, בכך שהסכימה לשחררם למעצר-בית. אלמלא עברם הנקי של העוררים, היה מקום לדרוש את המשך מעצרם עד לתום ההליכים בעניינם.

ב"כ המשיבה הכחישה את טענתו של עו"ד ג'לג'ולי, כי היתה הסכמה מטעם התביעה לבחון האפשרות ליציאה לעבודה.

לאור האמור, נתבקשתי לדחות הערר.

לעוררים מיוחסת עבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, שעונשה 7 שנות מאסר. המדובר בעבירה חמורה ביותר, בה טמון פוטנציאל של פגיעה בבטחון המדינה ובשלום אזרחיה. זאת בעיקר, כאשר העוררים לא נתנו כל הסבר באשר להימצאות כלי היריה ברשותם.

יש טעם בדברי ב"כ המשיבה, כי עצם ההסכמה לחלופת מעצר, יש בה משום הליכה לקראתם של העוררים, כברת דרך ארוכה.

כזכור, נתפסו כלי היריה בבתיהם של העוררים, ולפיכך אינני סבור כי יש מקום לאשר חזרתם "לזירת הפשע", מקום בו בוצעה, לכאורה, העבירה על-ידם.