החלטה בתיק בש 91050/05

המבקש, דמארי ניסים, הורשע בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב, עפ"י הודאתו, בעבירות שעניינן נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) ביחד עם סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה; נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; נהיגה ללא ביטוח תקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי.

בית המשפט דלמטה גזר על המבקש 24 חודשי פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, פסילה על-תנאי בת 4 חודשים למשך 3 שנים, 3 חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים, קנס בשיעור של 1,500 ש"ח. בנוסף, חוייב המבקש לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח לבל יעבור עבירה של נהיגה בשיכרות או תחת השפעת משקאות משכרים, למשך 3 שנים.

כאמור, הורשע המבקש בכל העבירות שיוחסו לו לאחר שהודה באשמות. בפרוטוקול הדיון מופיעה תשובתו של המבקש לכתב האישום, כהאי לישנא: "(אני) מודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום".

המבקש הפקיד את רישיון הנהיגה שברשותו ביום 8.2.2005, וממועד זה ואילך הוא נתון בפסילה.

חרף העובדה כי הרשעתו של המבקש באה בהתאם להודאתו, הוגש ערעור מטעמו לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, הן לעניין ההרשעה והן בנוגע למידת העונש.

המבקש, באמצעות ב"כ, עוה"ד לוי מיכאל ומירב בן דהרי, טוען בהודעת הערעור כי לא היה מיוצג בפני הערכאה הראשונה ע"י סנגור. טרם שהחל משפטו, הוסבר לו ע"י אנשי המשטרה כי ייטב לו אם יודה באשמה, שכן בידי התביעה ראיות חד-משמעיות להוכחת אשמתו, ורק אז הודה במיוחס לו בכתב האישום. למעשה, יש בידי המבקש טענות הגנה מוצקות, שלו הוצגו בפני ביהמ"ש דלמטה, היו מביאות לזיכויו בדין.

לעניין זה נטען, כי ריכוז האלכוהול בדמו של המבקש נבדק כשעתיים לאחר צריכת משקה אלכוהולי, בעוד שאת הנסיעה ברכב ביצע זמן קצר ביותר לאחר שתיית האלכוהול. מכאן ניתן להסיק, כך נטען ע"י ב"כ המבקש, כי האלכוהול טרם נספג בדמו טרם ביצוע הנסיעה, ועל כן אין ניתן להוכיח כי המבקש נהג ברכב מנועי תחת השפעת משקאות משכרים.

עוד נטען, כי קיימים פגמים בשרשרת הראיות, ככל שהדבר נוגע להעברת דגימת דמו של המבקש מביה"ח וולפסון לביה"ח תה"ש, שם נבדקה הדגימה.

התנהגותו של המבקש לא העידה על היותו נתון במצב של שיכרות, ככל שהדבר עולה מדו"ח המאפיינים שהוכן ע"י אנשי המשטרה.

על יסוד טענות אלה, גורסים ב"כ המבקש, כי סיכויי הערעור לעניין ההרשעה טובים המה, ויש על כן מקום לעכב את המשך ביצוע עונש הפסילה, אשר הושת על המבקש.

לעניין העונש נטען, כי מדובר במי שמוצא את לחמו בנהיגה. המשך פסילת רשיונו יביא לפגיעה קשה במבקש ובבני משפחתו. המבקש נשוי ולו 5 ילדים, כאשר אחד מהם נפגע קשות בראשו לאחר נפילה מגובה 7 מטר. המבקש שיקם עצמו לאחר שעבר תהליך גמילה מסמים, וכיום הוא עושה מאמצים ניכרים להשתלב בחברה. עברו התעבורתי של המבקש אינו מכביד, וקיים סיכוי של ממש כי ערכאת הערעור תתערב בעונש הפסילה ותקל בו באורח משמעותי.

לאור האמור, נתבקשתי לעכב את המשך ביצוע רכיב הפסילה שבגזר הדין, עד לדיון והכרעה בערעור.

ב"כ המשיבה, עו"ד בראון רנית, הזכירה כי הרשעתו של המבקש מבוססת על הודאתו באשמות. המדובר במי שנתן את הדין במספר רב של הזדמנויות בפני ביהמ"ש לתעבורה, ובשנת 1979 אף הורשע בעבירה של גרימת מוות בהתרשלות.

המסקנה המתבקשת, כי המבקש ידע, ידוע היטב, מה משמעות הודאתו באשמה, וזו באה לאחר ששקל וכלכל היטב את מעשיו.

אין כל מקום להחזרת הגלגל לאחור ולאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו.

ב"כ המשיבה ציינה עוד כי המבקש הורשע, בנוסף לעבירה של נהיגה במצב של שיכרות, גם בנהיגת רכב ללא רישיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח בת-תוקף.

אשר לטענות בדבר ריכוז האלכוהול בדמו של המבקש, הפנתה ב"כ המשיבה לעובדה, כי בבדיקה נתגלה ריכוז של 64 מ"ג אחוז, דבר המעיד על צריכת אלכוהול בכמות בלתי מבוטלת. אין כל ראיה, לפיה נהיגה ברכב זמן קצר לאחר צריכת האלכוהול, אינה בגדר נהיגה במצב של שיכרות.

לענין זה, הצביעה ב"כ המשיבה על התנהגותו של המבקש, אשר הגיב בתוקפנות רבה לדרישת אנשי המשטרה להזדהות, ובאותה שעה נדף ריח חריף של אלכוהול מפיו. מדו"ח אנשי המשטרה עולה כי הם נסעו אחר רכבו של המבקש "אשר פנה שמאלה וימינה בצורה חדה וללא איתות, באופן שהרכב נזרק מצד לצד".

עפ"י פסיקתו של ביהמ"ש העליון ניתן להרשיע אדם בנהיגת רכב תחת השפעת משקאות משכרים, גם מבלי שנלקחה דגימת דם מהנהג, וזאת כאשר התנהגותו מעידה על היותו במצב של שיכרות (ראו, למשל, ע"פ 140/98 חוג'ה נ' מ"י, פ"ד נב(3), 225).