החלטה בתיק בש 9064/06

רקע וטענות הצדדים

עניינה של החלטה זו הוא שבעה צווי הריסה שניתנו על ידי כב' נשיא בית המשפט הלשום בבאר-שבע, כב' השופט מכליס, ביום 3/12/06, מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

הצווים ניתנו שלא במעמד המבקשים, באשר שוכנע כב' הנשיא כי לא ניתן היה לאתר את הבעלים של המבנים או את מי שהקימו אותם.

ביום 16/5/07 הגישו המבקשים בקשות לביטול צווי ההריסה. לבקשות צורפו תצהירים של המתגוררים במבנים. ביצוע צווי ההריסה עוכב עד למתן החלטה בבקשות לביטול הצווים.

בבקשותיהם טוענים המבקשים כי יש לבטל את צווי ההריסה, באשר הם גרים במקום מזה שנים רבות, לאחר שהמשפחות הועברו לשם על ידי המושל הצבאי. לטענתם, אין המדינה זכאית לפנותם, באשר אין היא מספקת להם פתרונות למגורי קבע. נטען כי באיזון השיקולים הציבוריים מול השיקולים האישיים של המבקשים, לא קיים אינטרס ציבורי בהריסת המבנים. הריסת המבנים משמעותה הותרת המבקשים ללא מקום מגורים, דבר שיגרום להם נזק בלתי הפיך. נטען כי המשיבה חסרת תום לב, משהדביקה את צווי ההריסה בסמוך לפני הגשת הבקשות לביטול הצווים, ולא מייד לאחר שהצווים נתנו.

מנגד טוענת המשיבה, כי קיימת חשיבות ציבורית ראשונה במעלה לפנות את המבנים הבלתי חוקיים של המבקשים, עקב פגיעה מתמשכת באינטרס הציבורי. לטענתה, היות והמבקשים טוענים כי המבנים נבנו לפני שנים רבות, התקיימו תנאי סעיף 212 לחוק, באשר העבירה התיישנה. טענה המבקשת כי המבקשים אינם בגדר מי שרואה עצמו נפגע ממתן הצו, באשר אין להם זכויות בקרקע. על כן, נטען, נעדרים המבקשים זכות עמידה להגיש את בקשותיהם. טוענת המשיבה כי אינטרס ציבורי להריסת המבנים קיים במקרה הזה, היות והמבנים מצויים על קרקע בלתי מוסדרת והם חורגים חריגה בוטה מתכנית המתאר החלה על המקרקעין. אשר לטענת היעדר תום לב טוענת המשיבה, כי במהלך מבצע הדבקת ההתראות היו אירועי אלימות במקום, וכי המבקשים הם שהחליטו להתעלם מן ההתראות ולא להופיע לחקירה אליה הוזמנו. עוד נטען כי אין בנכונותה של המדינה לנהל משא ומתן עם הבדואים בנגב כדי לגרוע מזכותה של המדינה לנקוט בהליכים להריסת המבנים.

בסיכומיו הוסיף ב"כ המבקשים טענה נוספת, והיא כי ההתראות הודבקו בטעות, באשר הכוונה הייתה לפנות את אנשי שבט אל ראציבי ולא את המבקשים, השייכים לשבט אל עוקבי. מתוך טעות של המפקחים, הודבקו התראות גם על המבנים של המבקשים. כן נטענו טענות שונות בתשובה לטענתה של המבקשת כי לא ניתן היה לאתר את בעלי המבנים.

דיון והכרעה

ראשית, עלי להתייחס לטענת ב"כ המשיבה, שהיא בבחינת טענה מקדמית, לפיה המבקשים נעדרי זכות עמידה להגיש הבקשות שבפניי.

דין טענה זו להידחות. ער אני להלכה שנקבעה בע"פ 3249/05 בר יוסף נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה תפח-תקוה, על פיה לא ייחשב פולש לקרקע לא לו, בגדר "הרואה עצמו נפגע" לעניין סעיף 238א לחוק, סעיף שעניינו צו הריסה מנהלי. לא אחת יישמתי הלכה זו בהתייחס לבקשות לביטול צווי הריסה שניתנו על פי סעיף 212 לחוק.

בינתיים, ניתנה החלטה בברע"פ 272/08 אמטיראת ואח' נ. מדינת ישראל. באותו המקרה קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט א' לוי כי:

"... אך עיקרו של דבר הוא זה: יש להעניק זכות עמידה רחבה מקום בו מדובר במבנה הקיים זמן רב, ובאנשים המתגוררים בו - אף אם ללא זכות שבדין - משך תקופה ארוכה. בניגוד לצו הריסה מנהלי המוצא במהלך בניית מבנה, תוך 60 יום מסיום הקמתו או תוך 30 יום מאכלוסו... צו הריסה ללא הרשעה יכול שיינתן גם לאחר שהמבנה קיים במקום מספר שנים. ברי, כי אדם המתגורר במבנה זמן רב ייפגע מהריסתו, ואין זה צודק למנוע ממנו להביא את השגותיו בטרם תינתן ההכרעה השיפוטית אשר עשויה להותיר אותו חסר בית."

כפי שכתב השופט לוי בהמשך פסק הדין, הדברים נרשמו מעבר לנדרש, שכן בית המשפט לא מצא באותו המקרה לנכון ליתן רשות ערעור. יחד עם זאת, בכל הכבוד הראוי, אני בוחר לאמץ את הדברים במקרה שבפניי, בו מדובר על ישיבה ארוכת שנים של משפחת המבקשים במקום, ומגורים במבנים נשוא הבקשות, במשך שנים ארוכות. במלוא הצנעה אומר כי קיים הגיון רב בקביעה האמורה של בית המשפט העליון, והיא עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הבא להגן, בין היתר, על קניינו של אדם.

על כן, יש לראות את המבקשים כמי שזכאים היו להגיש את הבקשות שבפניי. 

צווי ההריסה נשוא הבקשות ניתנו מכוח הסמכות הנתונה לבית משפט זה בסעיף 212 לחוק, הקובע כדלקמן:

"212. נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:

(1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה;

(2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין;

(3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד;

(4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה;

(5) מי שביצע את העבירה מת או איננו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית."

מצאתי כי פטור אני מלהכריע במחלוקת שבין הצדדים באשר לשאלה העובדתית, אם התקיימו תנאי סעיף 212(1) לחוק, שעניינו היעדר אפשרות לאתר את מי שביצע את העבירה. על פי האמור בכל אחד מן התצהירים שצורפו לבקשות לביטול צווי ההריסה, כל אחד מן המבנים נבנה במועד שקדם לחמש שנים ליום הגשת הבקשה למתן צווי ההריסה. על כך אין מחלוקת בין הצדדים. מכאן, כי התקיימו התנאים שבסעיף 212(5) לחוק, באשר מקימי המבנים אינם בני עונשין עוד. הואיל ואין מחלוקת בין הצדדים כי המבנים ניבנו ללא היתר בנייה, הרי ניתן לקבוע כי התקיימו התנאים "הפורמאליים" למתן צו הריסה ללא הרשעה על פי סעיף 212 לחוק.

כידוע, לא די בכך כי התקיימו התנאים האמורים על מנת שתהא בידי בית המשפט הסמכות ליתן צו הריסה בהסתמך על הוראות הסעיף. על מבקשת צו הריסה לעמוד בנטל נוסף ולשכנע את בית המשפט כי קיים אינטרס ציבורי במתן הצו. ראה לעניין זה ערעור פלילי 97 / 3490 אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, שם קבע כב' השופט קדמי את הדברים הבאים:

"ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בעניין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה"עניין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד. העובדה שהמבנה נושא הבקשה הוקם  ללא היתר, מהווה תנאי יסודי לסמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 212 לחוק התכנון ומקובל עליי שעצם הקמתו של המבנה שלא כחוק מהווה שיקול נכבד להריסתו. ברם, ככלל, לא יהיה די בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו הריסה, ועל בית-המשפט לבחון אם בנסיבות העניין מחייב העניין הציבורי את הריסת המבנה.

אמנם, לשון הפתיח של סעיף 212 הנ"ל מדברת בסמכות "לצוות כאמור בסעיף 205", ולכאורה - מתבקשת מכך המסקנה כי המדובר ב"סמכויות" זהות בכל הקשור ליישומן. ברם, ההבחנה בקשר ליישום הסמכות הקבועה בשני הסעיפים האמורים נעוצה באופייה של הסמכות ובתכלית יישומה ולא בלשון המבטאת אותה. על-מנת להצדיק מתן צו הריסה, על בית-המשפט לבדוק כל מקרה "לאור נסיבותיו ומול הנסיבות הייחודיות של המקרה, גם יתן בית המשפט את דעתו לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר, וכי אין להתיר התרחבות האנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקיות הבניה" (מתוך רע"פ 3465-3460/94, 3476-3472 מאדי עלי סואעד ואח' נ' מדינת ישראל - על ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון [2]).

יהיו אפוא מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בנייה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על-מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית-המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה, ומטבע הדברים, שתהיינה בוודאי נסיבות שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא ייהרס (ראה ע"פ 318/81 ג'רסי נ' מדינת ישראל [3]; ועיין ע"פ (ת"א) 489/94 לדני נ' מדינת ישראל [5])."

ראה גם הדברים שנקבעו ברע"פ 124/01 זאב ניקר נ. מדינת ישראל, מפי כב' השופטת נאור: