החלטה בתיק בש 90579/05

אמש  סמוך לשעה 17:30 התקשר עו"ד ילון הכט לביתי (על פי הפניה של סגן המזכירה הראשית מר עקפה) וביקש ממני לקיים דיון דחוף בערר על החלטת מעצר ("מעצר ימים") שיצאה מלפני בית משפט השלום , כשעה קודם לכן. נטען כי ההחלטה אינה מוצדקת באורח בולט ומשמעותה גרימת עוול נורא לשני אנשי עסקים שאין להם עבר פלילי ושמלבד הפגיעה הנובעת משלילת חירותם עלולה להיגרם פגיעה חמורה במוניטין העסקי שלהם שיהיו לה השלכות כלכליות רציניות.

ביקשתי שתיערך אלי פניה בכתב שתועבר באמצעות פקסימיליה, כדי שאבחן את הנסיבות ואראה אם מתקיימת סיבה מיוחדת המצריכה את בירור הערר ביום השבת.

שוגרו אלי, מייד, פרוטוקול הדיון שנערך בבית משפט השלום (18 עמודים) והחלטת כב' השופט אריה אטיאס (שני עמודים).  כיון שהכנת הבקשה הצריכה זמן  והיה עלי  לצאת את ביתי למספר שעות, ביקשתי שהפניה בכתב תועבר אלי לאחר השעה 21:30. אכן סמוך לאחר השעה 22:00 קיבלתי בקשה בכתב, ערוכה בידי עו"ד הכט, "לשמוע את הערר באופן מיידי, בין הלילה ובין במהלך יום השבת".

עם קבלת הבקשה עיינתי בחומר שנשלח אלי ולאחר שהגעתי לכלל מסקנה שאין בסיס לקיום דיון דחוף, חריג, ביום שבת, הודעתי שאתן את החלטתי בבקשה היום.

המבקשים נעצרו, כנראה, ביום חמישי , 10.2.05, בחשד לביצוע עבירת סחיטה באיומים. הם הובאו אתמול לבית משפט השלום בתל אביב לדיון בבקשת המשטרה להאריך את מעצרם בשבעה ימים, כדי לקיים חקירה בחשד הנ"ל.

בית המשפט קיים דיון ארוך יחסית (דיון שלדברי עו"ד הכט החל בשעה 13:00 והסתיים לאחר השעה 16:00) שבמסגרתו מסר נציג  היחידה החוקרת לשופט את עיקרי החשד ואת הראיות המבססות אותו ועמד לחקירה נגדית של באי כוח שני המבקשים. גם המבקשים השמיעו דברים לפני השופט, לבד כמובן, מסיכום הטענות מפי באי כוחם.

עיקר הטענה של המבקשים כפי היא נשקפת החקירה הנגדית ומדברי באי כוחם  היא שהתלונה נגדם היא תלונת שווא שמקורה בסכסוך עסקי בין המבקשים לבין המתלונן. הסכסוך הוא על רקע עסקה גדולה (בשווי של 10 מיליון ש"ח) שעתידה להתבצע  בתוך שבועיים ושבמסגרתה  כבר שולמו למתלונן יותר משני מליון ש"ח.  המתלונן - אם אני יורד כהלכה לסוף טענת המבקשים - אינו חפץ בהשלמת העסקה או אינו רוצה לקיים מחויבויות כלשהן שלו על פי העסקה והוא חושש מתוצאות הפרת מחויבותו ומשום כך טווה עלילת דברים שקרית המייחסת למבקשים מעשי איום וסחיטה שהגיעו לכלל הנחת רימון הלם (שכנראה לא נועד להתפוצץ אלא רק "לסמן" איום) לפתח ביתו.

עיון בהחלטת כב' השופט אטיאס מגלה כי הוא היה ער לטענה  המתוארת ובחן לאורה את החומר שהוצג בידי המשטרה. מסקנתו הייתה  שמן החומר "עולה חשד סביר לביצוע עבירה על ידי המשיבים". הוא גם מצא שנפגע אינטרס מסוים של אחד המבקשים, שהוא מחוץ לאינטרס מימוש העסקה, שיכול גם הוא לשמש רקע למעשה העבירה נושא החשד.

המבקשים טוענים שעובדות אובייקטיביות מסוימות שוללות, מהן ובהן, את האפשרות שהרימון הונח בידי המבקשים או בשליחותם (נטען,למשל, שביתו של המתלונן מוקף חומה גבוהה ולכן הנחת הרימון לפתח הבית אינה מתקבלת על הדעת. נטען גם שאשת המתלונן אחזה ברימון וגם זו פעולה המעוררת תמיהה).

בהחלטת השופט אין התייחסות לפרטי הטענה הללו. אינני יודע אם השופט נמנע מהתייחסות כדי שלא לחשוף את פרטי החקירה או מטעם אחר.

החלטת השופט דנה בעילות המעצר (מסוכנות לביטחונם של המתלונן ובני משפחתו וחשש לשיבוש הליכי החקירה) ובמשמעויותיה של חלופת מעצר (שאותה שלל).

השופט דחה את בקשת המבקשים לאסור את פרסום דבר מעצרם.  הוא נימק  את הדבר בעדיפותה העקרונית של פומביות הדיון השיפוטי. איסור פרסום הוא פועל יוצא של נזק חמור אפשרי לחשוד  שהתממשותו קרובה לוודאי  והיא מתגברת על עקרון הפומביות.  ההחלטה אינה מבארת אם אמנם קיימת סבירות גבוהה שייגרם למבקשים נזק חמור  ומה טיבו של הנזק הזה. לא ברור גם אם נשקל היחס שבין הנזק האפשרי, על חומרתו היחסית, לבין עוצמת הראיות המקימות את החשד (שכן ייתכן שעוצמת הראיות הקיימות היא ברמה המינימלית שאמנם מצדיקה מעצר אך  יש לה השלכה אחרת לעניין הפרסום).

 הדברים שתיארתי הוליכו אותי למסקנה שאין מקום לקבל את הבקשה המונחת לפני. סוגיית המעצר, חלופת המעצר והפרסום של דבר המעצר, עברו בחינה שיפוטית. בהליכי ערר אפשר שיתברר שההחלטה השיפוטית אינה מוצדקת. אולם אין לומר שההחלטה אינה מוצדקת על פניה או שפגמים היורדים לשורש ההחלטה מתגלים מעיון בהחלטה ומהשוואתה לפרוטוקול הדיון בבית המשפט.

כיון שהמעצר הוא פרי החלטה שיפוטית (שכשלעצמה אין בה היעתרות מלאה לבקשת המשטרה והיא מצמצמת עצמה לימים מעטים), נראה לי שניתן להישען על "חזקת התקינות" של ההחלטה הזאת בהקשר למידת הבהילות הכרוכה בשמיעת הערר עליה.

כללי סדר הדין אינם כופים קיום דיון בערר על החלטת מעצר (או שחרור) מייד לאחר נתינת ההחלטה. באופן רגיל חולפים יום או יומיים עד שהערר נשמע. היוצאים מן הכלל הם מקרים שבהם מסתבר שנובע מן המעצר (או השחרור) סיכון מיוחד; בדרך כלל סיכון פיזי של חיי אדם או בריאותו (למשל מעצרו של אדם חולה מאד; מעצרו של הורה יחיד המותיר קטין ללא השגחה או, מנגד, שחרורו של אדם מסוכן לציבור). אינני אומר שרק בריאות הגוף והנפש הם השיקולים השוקלים בעניין כזה. ייתכנו גם שיקולים אחרים. אולם לא מצאתי בעניין הזה כל נימוק לגישה חריגה. המבקשים מתמקדים בטענה שהחלטת בית משפט השלום אינה צודקת. בעניין הזה, כפי שאמרתי, יש להעמיד את בית משפט קמא, בינתיים, בחזקתו, שהחלטתו מושתתת על אדני ממש.

חככתי בדעתי שמא אורה לקיים את הדיון בערר כבר מחר (13.2.05) אולם הגעתי לכלל מסקנה שהוראה כזאת אינה אפקטיבית. החלטתי תגיע למזכירות בית המשפט  מחר בבוקר בד בבד עם פתיחת תיק הערר. אני עצמי לא אהיה מחר בבית המשפט ואינני יודע אם ניתן ובאיזו שעה ניתן לשלב את הדיון בלוח הזמנים של שופט אחר. יש גם צורך בהיערכות המשטרה לדיון בערר (היערכות שכשלעצמה תגרע מן הזמן הנחוץ לה למיצוי החקירה). כך או אחרת הערר, כנראה,  לא יוכל להישמע בשעות שלפני הצוהריים.  כיון שהשופט קצב את ימי המעצר עד יום שני הקרוב, נראה לי שהדיון בערר ביום ראשון הוא חסר ערך ממשי.

לא אוכל, כמובן, למנוע את המבקשים מפתיחת תיק ערר, מחר בבוקר ומהגשת בקשה לשמיעת הערר בו ביום.

החלטה זו ניתנת "במעמד צד אחד" (שגם הוא אינו נוכח), בביתי היום ג'  אדר א, תשס"ה (12 פברואר, 2005). היא תשלח אל  בא כוח המבקשים בפקס ומחר תומצא בידי המזכירות גם לתחנת משטרת הרצליה.

ניתנה היום ד' ב אדר א, תשס"ה (13 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים,