החלטה בתיק בש 8504/04

1.         בפני בקשה להחזרת תפוס - רכב מסוג טנדר טויוטה מספר רישוי 27-213-82 (להלן: "הרכב") שנתפס ע"י המשיבה.  

2.         אלה הם עיקרי העובדות הרלוונטיות לענייננו:

המשיבה תפסה את הרכב מידי המבקש במהלך חקירה שניהלה לגבי רכבים מזויפים, והגישה כתב אישום בת.פ. 4242/02 כנגד מוטי אפיניש (להלן: "הנאשם"), שבו ייחסה לו שתי עבירות של איסור שימוש במוצרי תעבורה משומשים משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, עבירה על פי סעיפים 10 (א) (5) ו - 18 א (ב) לחוק סימון כלי רכב (מניעת גניבות) (הוראת שעה) התשנ"ח - 1998.  בכתב האישום נטען, כי הנאשם רכש את הרכב  הנ"ל, לאחר שעבר תאונת דרכים, בה נגרם לו נזק בשיעור 43.51% מערכו, רכש והתקין במוסך בדהריה חלפים שונים ולאחר מכן רכש בחברון חלפים נוספים שהורכבו ברכב במוסך ברהט.   הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, ובתאריך 7.4.03 נגזר עליו עונש שכלל מאסר מותנה וקנס.

3.         בתאריך 28.3.04 בתיק ב.ש. 3391/04 הגישה המשיבה נגד הנאשם בקשה לחלט את הרכב לטובת איגוד חברות הביטוח.  במהלך הדיונים ביקשה לתקנה, באופן שהרכב יחולט לטובת אוצר המדינה. בתאריך 11.7.04 התקיים דיון במעמד ב"כ המבקש ובו הצהיר ב"כ המשיבה, כי יגיש בקשה חדשה, ולכן היא נמחקה.   יוער שלא הוגשה בקשה נוספת לחילוט הרכב.

4.         בבקשה שבפנינו נטען, כי המבקש רכש את הרכב ב"שוק המכוניות" בבאר-שבע ושילם תמורתו 73,000 ש"ח, מבלי שידע כי זויף, וכי מאחר שלא הוגש כראיה בת.פ. 4242/02 ומשום שבית המשפט  לא ציווה על חילוטו, יש להחזירו למי שהחזיק בו ערב תפיסתו. הטענה התבססה על הוראת סעיף 37 לפקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש] [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969 (להלן: "הפקודה"). המבקש הוסיף וטען, כי ניתן להתנות את החזרת הרכב בתנאים שיבטיחו את בדיקתו ע"י הרשויות המוסמכות, על מנת שימצאו אותו כשיר לנסיעה.

ב"כ המשיבה, המתנגדת לבקשה, הצהירה, כי למרות שמדובר ברכב מזוייף,  היתה מוכנה להחזירו למבקש, למעט החלפים שנרכשו בשטחי הרשות הפלסטינאית, אלא שאין לעשות כן במצבו הנוכחי. היא תמכה  התנגדותה להחזרת הרכב בשלמותו בהחלטת כב' השופטת מרוז בתיק ב.ש. 20205/03 בית משפט מחוזי באר-שבע מדינת ישראל נ. טאלב אלאטרש ואח'.  

דיון

5.         השאלה הראשונה הטעונה הכרעה, הינה האם היה מקום לחלט את הרכב לטובת אוצר המדינה.  התשובה לשאלה זו, מתבקשת מהוראת סעיף 39 (א) לפקודה שזה לשונו:

"על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32 או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הינו בעל החפץ ...".

סעיף 39 לפקודה ענינו חילוט חפץ, כאמצעי של ענישה, בנוסף לכל עונש שנגזר על הנאשם.  בסעיף נקבעו 3 תנאים מצטברים לחילוט החפץ.  הראשון בהם הינו שהעבריין - בעל החפץ הורשע בדין.  כאמור לעיל, כתב האישום לא הוגש נגד המבקש, שלא נכנס בגדרו של הסעיף הנ"ל.  לכן, לא היה מקום להורות על חילוט הרכב.

בהערת אגב אציין, כי אפשרות חילוט רכב כלל לא עלתה בחוק לסימון כלי רכב.  לחסר זה אין משמעות במקרה שבפנינו, שהרי סעיף 39 לפקודה, המהווה הוראת חוק כללית, בא להוסיף על כל הוראת דין באשר היא.

6.         השאלה השניה הינה, האם חרף העדר אפשרות חילוט, זכאית המשיבה להמשיך ולהחזיק ברכב.

הרכב לא הוגש כראיה במהלך הדיון שבת.פ. 4242/02. לכן, על המקרה שבפנינו חלה הוראת סעיף 37 לפקודה  שזה לשונו:

"הוגש משפט ולא הוגש החפץ כראיה לבית המשפט, הרי אם היה המשפט  נגד אדם על עבירה שעבר באותו חפץ או לגביו, רשאי בית המשפט לצוות כאמור בסעיף 34; לא ניתן צו לפי סעיף 34, או שלא היה המשפט  נגד אדם על עבירה כאמור, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם שמידיו נלקח".

בסעיף 34 לפקודה קבע המחוקק כדלקמן:

"על פי בקשת שוטר, שהוסמך לכך ע"י קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל  או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך) או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ ימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני או שינהגו בו אחרת, כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שיקבעו בצו".

7.         מהי הדרך בה ניתן ליישם את הוראות הסעיפים 34 ו - 37 לפקודה על הרכב דנא?

בתיק ב.ש. 20205/03 הנ"ל דנה כב' השופטת מרוז בערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום, שהורה להחזיר רכב מזויף למשיבים, שלטענתם רכשו אותו בתמורה ובתום לב.   באותו מקרה, ולאחר שהתיק  הפלילי הסתיים, עתרו המשיבים להשבת הרכב לחזקתם, בטענה כי הינם בעלי הקנין בו. המדינה מוכנה  היתה להשיב להם חלקים של הרכב, אשר אינם נגועים בזיוף, על מנת לאפשר להם להקטין את נזקיהם, אך הם לא הסתפקו בחלקים אלה בלבד, דרשו  את החזרת הרכב בשלמותו וכאמור בית משפט השלום נעתר להם.

כב' השופטת מרוז קבלה את ערר המדינה וקבעה, כי במצבו הנוכחי של הרכב, ולמען ההגנה על שלומו ובטחונו של הציבור, לא ניתן להחזירו למשיבים, וזאת אף אם רכשו אותו כדין ולמרות הנזק הכבד שנגרם להם.  לטעמה, עובדת היות הרכב בלתי כשיר ואינו מורשה לתנועה, עקב הזיופים והשינויים שנעשו בו, היא כשלעצמה מהווה עילה לאי החזרתו לידיהם.   בהחלטתה התבססה גם על חוו"ד שנערכה ע"י מומחה מטעם משרד התחבורה, שקבע כי לעולם לא ניתן יהיה להכשיר את הרכב ולהשיבו לשימושו היעודי - שימוש תעבורתי.

8. דעה אחרת, שהיתה פועל יוצא ממערכת נסיבות שונה, הובעה בהחלטת כב' השופט יוסף אלון בתיק ב.ש. 22513/01 בית משפט מחוזי באר-שבע חברת נתיבי ערוער בע"מ נ. משטרת ישראל.  במקרה זה מדובר היה ברכב מזויף, שנמכר במגרש מכוניות לחברה העוררת. הנסיבות הרלוונטיות להחלטת כב' השופט אלון היו שונות מאלה שעמדו בבסיס ההחלטה בתיק ב.ש. 20205/03, משום שהמשפט טרם הסתיים, הרכב המזויף היה דרוש למאשימה על מנת להציגו כראיה בתיק ולא נערכה חוו"ד דומה לזו שהוצגה לכב' השופטת מרוז.  כב' השופט אלון קבע, כי הוצאת הרכב מידי המדינה ומסירתו בשלב זה לעורר תשים לאל את יכולתה לנהל את התיק ובכך יסוכל ההליך הפלילי. ואולם, הוא הוסיף כדלקמן: