החלטה בתיק בש 762/05

1.       נגד המשיב הגישה המבקשת ביום 1.2.05 כתב אישום בת.פ. 4018/05 המייחס לו עבירות של:  חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בניגוד לס' 333 + 335(א) והחזקת סכין, בניגוד לס' 186 (א) והכל לחוק העונשין, התשל"ז-1977.  על פי הנטען בכתב האישום, דקר המשיב את המתלונן ביום 17.1.05, סמוך לשעה 8.45, כשהמתלונן הלך לתחנת האוטובוס בסמוך לשד' בן גוריון בחיפה, וגרם לו לפצע מדמם בבטנו, נמצא דם בחלל הבטן והימטומה בקצה האונה הימנית של הכבד. המתלונן הובהל לבית החולים ואושפז עד ליום 24.1.05.

2.       יחד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה, ב"ש 762/05, למעצר עד תום ההליכים לפי ס' 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) , התשנ"ו-1996 , להלן: "חוק המעצרים".

לטענת המבקשת, כנגד המשיב קיימות ראיות לכאורה טובות להוכחת אשמתו בגין עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין. לאור הצהרתו של ב"כ המשיב כי לא "יטען כנגד הראיות לכאורה", לא פירטה המבקשת בפני את הראיות לכאורה והסתפקה בהפניה לבקשה למעצר עד תום ההליכים שם טענה, בנוסף על הראיות לכאורה, את הטענות הבאות:

1)       בחקירתו הראשונית היה הנאשם תחת השפעת אדולן והיה קשה לגבות ממנו הודעה. בחקירתו השנייה סירב למסור גרסה ולא השיב לשאלות.

2)       קיים יסוד סביר לחשש ששחרור המשיב יביא לשיבוש בהליכי משפט והשפעה על עדים לפי ס' 21 (א)(19(א) לחוק המעצרים. העד אבו רוקן מסר כי הוא מפחד מהמשיב ולכן גם סירב לעימות איתו. באם המשיב ישוחרר יקל עליו להפחיד את העד ולנסות להניאו מלמסור עדותו.

3)       מדובר בעבירת אלימות חמורה המקימה חזקת מסוכנות לפי ס' 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים.

4)       למשיב עבר פלילי בעבירות סמים, אלימות והחזקת סכין, ודקר את המתלונן ללא כל סיבה.

5)       העד אבו רוקון מסר כי הנאשם נוהג להסתובב עם סכינים ולאיים על אנשים.

3.       הסניגור, שהודה כאמור בקיומן של הראיות לכאורה וחזקת המסוכנות של המשיב, ביקש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר ש "תספק את ההגנה על הציבור", בפני מסוכנותו של המשיב ושיבוש הליכי המשפט, הגם שהוא סבור שלא הוכחה עילה זו. החלופה המוצעת בתנאי מעצר בית מלא, על פי תנאים שיקבע בית המשפט, במוסד טיפולי, מרכז להחלמה של נפגעי סמים של עמותת "אדם לאדם", להלן: "המעון". הסניגור הציג אישור של מנהל המעון שמוכן לקלוט את המשיב. עוד הוסיף הסניגור וטען כי הדרך בה המשיב "הלך" בתקופה האחרונה מצביעה על כך שהחל בתהליכי גמילה לפני ביצוע העבירה שבכתב האישום. המשיב מטופל בבית הגפן מזה כשנה, מקבל תחליף סם מסוג אדולן, כהכנה לתהליך גמילה מוחלטת. המשיב אף פנה למעון, בעזרת אחותו, והחל לבדוק הליכי גמילה לפני זמן רב, ולכן, ממשיך הסניגור וטוען, כי אפילו על פי הפסיקה המחמירה ביותר, ניתן לשלוח אותו למרכז גמילה. עוד ציין הסניגור כי למעט לתחליף הסם שמקבל המשיב, צריכת הסמים שלו צומצמה לאחרונה והוא לא לוקח אף תרופה, לא כדורי שינה, ולא נוגדי כאבים וזאת כדי להכין את עצמו לגמילה.

באשר למסוכנותו של המשיב, טען הסניגור כי החלופה בתנאי מעצר בית מלא במעון, בפיקוח של אנשים אובייקטיבים שאינם קשורים אליו אישית, שמוכנים לערוב לתנאי מעצר בית,  יש בכל אלה כדי להפחית ממסוכנותו של המשיב. מוסד הגמילה נמצא בעפולה, בעוד שהמתלונן והעדים נמצאים בחיפה, כך שעצם המרחק עצמו מפחית עד מאוד את המסוכנות, שכן אם יעזוב את מרכז הגמילה, ניתן יהיה להודיע למשטרה ועצם המרחק יאפשר למשטרה לפעול וזה יקטין את המסוכנות.

לגבי תסקיר שירות המבחן, טען הסניגור כי התסקיר אינו מקיף מכיוון שבזמן שקצין המבחן ביקר אצל המשיב, האחרון היה חולה. מאז הוא מרגיש טוב יותר והביע בצורה ישירה את רצונו להיגמל. בתסקיר צויין כי המשיב זקוק לטיפול ואת הטיפול יוכל לקבל במוסד הגמילה, כאשר באותו מוסד ישנם פסיכולוגים ורופאים, כולל רופא פסיכיאטר במשך 24 שעות.

בעניין הליכי שיבוש המשפט טען ב"כ המשיב, כי על מנת לטעון שקיים סיכון לשיבוש הליכים, יש צורך בראיות ולא ניתן לטעון לעילה זו באופן סתמי. ב"כ המבקשת ציינה שאחד העדים אמר שהוא מפחד מהמשיב. טוען הסניגור כי העובדה שמישהו אחר מפחד מהמשיב אינה מהווה ראיה לכך שהוא עלול לשבש הליכי המשפט. גם אם בית המשפט ימצא לנכון שיש ראיות לסיכון של שיבוש הליכים, הרי שהחלופה שאותה הציע הסניגור תספק מענה גם לבעיה זו.

הסניגור הפנה לעברו של המשיב, אשר מגיל 3 גדל במשפחות אומנות ובמוסדות. אביו נפטר מאלכוהול, כאשר המשיב היה בן 8. אמו, מאז שנולד, חולת נפש ומתאשפזת באופן תדיר בבתי חולים ומקבלת טיפול תרופתי, ולמעשה מסכת חייו של המשיב קשה מאוד. המבקש מבקש לתת לו הזדמנות לעשות שינוי בחייו ולקבל את הטיפול המגיע לו.

לבקשת הסניגור, העיד בפני נציג המעון, מר אשר אניג'ר, אשר הציג רשיון המעון לטיפול במשתמשים בסמים ומסמך המפרט "מהלך הטיפול", לרבות הטיפול שמקבל מי שמתקבל למוסד ושלבי הטיפול שהוא עובר. עוד ציין נציג המוסד כי הוא מוכן לקלוט את המשיב בתנאי שהמשיב ימשיך בטיפול במשך שנה. המקום הוא מקום סגור, במשך 24 שעות יש אנשי צוות, והם מחמירים שם מאוד. הוא אף ציין כי קרו בעבר מקרים שמטפל עזב את המקום, הדבר דווח ואותו אדם בחר לשהות מאחורי סורג ובריח.

4.       ב"כ המבקשת, המתנגד לחלופת המעצר המוצעת, טען כי על פי הפסיקה, הגמילה תישקל בסוף ההליך הפלילי, עם מתן גזר הדין, ורק במקרים חריגים ישוחרר הנאשם לחלופת מעצר במוסד לגמילה, וזה לא המקרה שבפנינו, כפי שעולה מהפסיקה שהציג בפני ואין צורך לחזור ולפרטה. אעיר רק שיש בפסיקה גישה פחות מחמירה המאפשרת שחרור עצור לחלופת מעצר למוסד גמילה גם בשלב המעצר.

עוד טען ב"כ המבקשת שלא מדובר בפניה של המבקש אלא של אחותו והדגיש כי בעת ביצוע העבירה נשוא תיק זה, היה המשיב מטופל בבית הגפן כמו גם המתלונן והעד וההיכרות עימם היתה שם. ממשיך ב"כ המבקשת וטוען כי כפי שעולה מחומר החקירה, לא היה מניע לעבירה, ולא ברור מדוע המשיב דקר את המתלונן. מסקנתו של ב"כ המבקשת היא שאותו הליך שמקבל המשיב בבית הגפן לא מנע ממנו לדקור את המתלונן. העדר מניע והעובדה שהמשיב דקר סתם מלמדת על מסוכנותו לא דווקא כלפי המתלונן או כלפי עד הראיה, אלא כלפי כל הציבור. אדם מסתובב עם סכין ודוקר סתם.

עוד טען ב"כ המבקשת שלמשיב, יליד 27.1.68, עבר פלילי עשיר, החל משנת 1986, בעיקר בסמים וסחר בסמים, עבירות של התפרצויות וגניבה, ואלימות שהאחרונה  ביצע המשיב בשנת 2000, שכללה החזקת סכין והכשלת שוטר במילוי תפקידו (ת.פ. 6197/00), והוטל עליו מאסר על תנאי לתקופה של ששה חודשים למשך 3 שנים. אביא להלן מדבריה של סגן הנשיא, כב' השופטת אבירם בגזר הדין בתיק זה, שניתן ביום 2.1.2002, בו הטילה מאסר על תנאי כדי לא לפגוע בהליך הגמילה בו החל המשיב באותה תקופה ועל מנת לאפשר לו לחזור למוטב:

"בהתחשב בנסיבות, בהודאה, בחרטה, בחלוף הזמן, במסלול השיקומי במסגרת מבחן גמילה (מיום 26.8.01), בסיכוי לשיקום..."

5.       שקלתי את טענות באי כח הצדדים ועיינתי בתסקיר שירות המבחן מיום 13.2.05. אודה כי התלבטתי מאוד - עברו של המשיב לרבות מצבו הנפשי, מחייב טיפול במסגרת מוסד גמילה אך לא שוכנעתי כי המשיב אכן מוכן נפשית להתחיל בהליך זה. כפי שעולה מגזר הדין שניתן בת.פ. 6197/00, המשיב החל בהליך זה אך לא המשיך בו. הייתי מוכן לשקול את שחרורו למעון אם המשיב היה מראה נכונות לעבור הליך זה. שירות המבחן מתאר מצב קשה של המשיב ומסקנתו שהמשיב זקוק לטיפול במסגרת טיפולית מתאימה כמפורט בתסקיר ולא במוסד גמילה. בנסיבות אלה, לא אוכל לשחרר את המשיב למעון גם אם הייתי הולך לפי האסכולה הפחות מחמירה ופסיקה.

6.       סוף דבר