החלטה בתיק בש 733/07

1.         בפניי ערר על החלטת ביהמ"ש השלום בנצרת ( כב' השופטת כרמלה האפט) שניתן במסגרת ב"ש 2733/07 מיום 13/5/07

2.         העורר עצור מיום 28/3/07 בגין חשד לביצוע עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות.

ביום 8/5/07 הוגש לביהמ"ש השלום בנצרת, כתב אישום ( ת"פ 1756/07)  המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע ועוון , קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות , גניבה והוצאת שיק ללא כיסוי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום  הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו ( ב"ש 2733/07).

3.         הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים נקבע ליום ראשון, ה- 13/5/07. בישיבת יום 13/5/07 עתר העורר לשחררו באופן מיידי מהמעצר בנימוק שהמשיבה - לא קיימה את חובתה למסור לו את חומר החקירה ועל כן הוא טען כי המשיבה שללה ממנו את הזכות לטעון כנגד קיומן של ראיות לכאורה. בין היתר הסתמכה בקשה זו של העורר על הוראת ס' 21 (ד) לחוק סדר הדין הפלילי ( סמכויות אכיפה - מעצרים ) התשנ"ו - 1996 ( להלן : "חוק המעצרים" ).

4.         ביהמ"ש קמא דחה בקשה זו של העורר תוך שהוא קובע כי אין ממש בטענה לפגיעה מהותית בזכויותיו של העורר.ביהמ"ש קמא הדגיש כי מניין שלושים הימים הנקובים בס' 21 (ד) לחוק המעצרים תחילתם ממועד הגשת כתב האישום.

ביהמ"ש הוסיף כי חומר החקירה המהותי עמד לרשות הסנגור כבר ביום שישי ( 11/5/07) וכי הוא לא עשה די על מנת לקבלו. 

5.         בערר שבפנינו טען ב"כ העורר בטיעוניו הכתובים כי הפרשנות המשולבת של ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב 1982  וס' 21 לחוק המעצרים מחייבת מסקנה אחת ויחידה, לפיה ביהמ"ש קמא, לא היה מוסמך לדחות את הישיבה שנקבעה ליום 13/5/07 למועד אחר ולהאריך את מעצרו של העורר.

לטענת ב"כ העורר כאשר מוגש כתב אישום, ביהמ"ש אינו מוסמך לתת נגד הנאשם צו מעצר אלא אם נוכח שיש ראיות לכאורה נגדו. חריג לכך הוא המקרה שבו הנאשם מבקש דחייה לצורך עיון בחומר החקירה. דחייה נוספת של הדיון גם היא אפשרית רק במידה והנאשם חזר וביקש דחייה נוספת של הדיון.

לטענתו, כאשר עתר העורר לשחרורו בגלל אי מסירת חומר החקירה וביהמ"ש החליט לדחות בקשה זו , היה על ביהמ"ש קמא להשתכנע, לצורך מתן צו מעצר, בקיומן של ראיות לכאורה נגדו.

6.         ב"כ המשיבה מבקשת לדחות את הערר. ב"כ המשיבה פירטה בפניי את השתלשלות הדברים אשר הביאו לעיכוב בצילום ומסירת חומר החקירה לסנגור. בתמצית נציין, כי היא טוענת שהעיכוב בצילום חומר החקירה שכולל ארבעה וחצי ארגזים ובמסירתו לסנגור, אינו כרוך  באשמתם והוא נבע מכך שדרישה לצילום חומר חקירה נשלחה באיחור וככל הנראה בעקבות חילופי סניגורים. ב"כ המשיבה הבהירה כי ללא דרישה ויפוי כוח מהסניגור או העורר לצילום חומר החקירה, העובדים אינם מצלמים את החומר, זאת משום שהיו הרבה מקרים בעבר שבהם הסנגורים לא שילמו למי שמצלם את החמור.

ב"כ המשיבה טענה, כי הם עשו הכל כדי לעמוד בנדרש מהם, וכי כל המוטל עליהם זה להעמיד את חומר החקירה לעיון ולהעתקה.

עוד היא טענה כי ביום חמישי (ה- 10/5/07) היא סיכמה עם הסנגור שהוא יוכל לקבל את החומר שהספיקו לצלם וכי הוא יכול לצלם את יתרת החומר ביום שישי.

ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה  כי אין הוראת חוק האוסרת הארכת מעצרו של העורר כפי שנעשה ביום 13/5/07. לטענתה, ביום זה ביקש הסנגור במפורש לטעון לאחר עיון בחומר החקירה, ולכן המצב שבפנינו נכנס בגדר ס' 21(ד) לחוק המעצרים.

7.         בערר זה אין ממש ודינו להידחות .

8.         אפשר להבין מטיעוני העורר כי הוא טוען לשניים;

א.         ביהמ"ש קמא היה אמור לשחררו באופן מיידי, זאת מאחר והמשיבה לא העמידה לרשותו חומר החקירה, ובכך היא שללה ממנו את הזכות להכין טיעוניו כדבעי.

ב.         ביהמ"ש קמא לא היה מוסמך להאריך מעצרו של העורר, מבלי שהונחה בפניו תשתית ראייתית לכאורית. בהיעדר בקשה של הנאשם או הסנגור לדחיית הדיון בבקשה, ביהמ"ש אינו מוסמך להורות על מעצר ביניים, בלא שהונחה בפניו תשתית ראייתית לכאורית ביחס לאשמתו של העורר.

9.         ראשית כל, אציין כי לאור השתלשלות הדברים כפי שהובהרה ע"י ב"כ המשיבה וכפי שפורטה לעיל , שוכנעתי כי לא נפל כל פגם או רבב בהתנהגות המשיבה ועובדיה ודומה כי העיכוב בצילום ומסירת חומר החקירה אינו כרוך באשמה כלשהי של המשיבה.