החלטה בתיק בש 6760/06

החלטה (משיב 1)

1.       נגד המשיבים הוגש בת.פ 2127/06 כתב אישום. בה בעת עתרה המאשימה למעצרם עד לתום ההליכים נגדם. משיב 2 נעצר כאמור. לא נותרה אלא הבקשה המכוונת למשיב 1 (להלן - המשיב).

          כתב האישום

2.       כתב האישום כולל שלושה אישומים ולהלן נפרטם אחד לאחד.

באישום הראשון, המשותף לשני המשיבים, מיוחסות למשיב עבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. על פי המפורט בכתב האישום, ביום 17.7.06 בשעה 20:00 או בסמוך, ברחוב  המלך ג'ורג' בירושלים, החזיק משיב 2 בשקית ובה צ'קים החשודים כגנובים בסך של 131 דולאר אמריקאיים ו-725 "אירו" אירופאים. משיב 2 שהה במקום בניגוד לתנאים מגבילים שנקבעו בהחלטת שחרור בתיק אחר התלוי ועומד נגדו. משיב 2, אשר חשש להיתפס כשבאמתחתו השקית ובה הצ'קים הגנובים, אחסן את השקית בחנות הפלאפל "אוכל בכיף" שבירושלים. בהמשך אותו ערב, משנודע למשיב 2 כי המשטרה ערכה חיפוש בחנות, חשש המשיב 2 כי המשטרה תתפוס את השקית, אולם נרתע מלהגיע בעצמו ולקחת את השקית מהחנות. בהמשך אותו ערב, נפגש המשיב 2 עם המשיב, ברכב מסוג מאזדה מ.ר. 4878250 (להלן- הרכב) שבהחזקתו של המשיב. משיב 2 התקשר לאחד אלי דהן וביקש ממנו להגיע עם אחד דודו ביטון (להלן - דודו) לתחנת הדלק "אורנים" שברחוב פייר קניג בירושלים (להלן - תחנת הדלק). בהגיעם לתחנת הדלק דרשו שני המשיבים מדודו שילך לחנות, ייקח את השקית, וכי במידה שייתפס על ידי המשטרה, ישקר בחקירתו ויאמר כי הוא מצא את השקית יחד עם משיב 2, כי בכוונתם הייתה להחזיר את השקית לבעליה לאחר שימצאוהו, וכי בינתיים ביקשו לאחסן את השקית בחנות. המשיבים בקשו מדודו לעשות את המעשה האמור לעיל, בין השאר, תוך שהמשיב שלפנינו מאיים כי אם לא יעשה כן "יחתוך לו את הפנים" ו"יזיין" אותו. כן אמרו המשיבים לדודו כי גם אם ייעצר, הרי שיש להם אנשים בבית המעצר שידאגו לו. עקב כך הלך דודו לחנות, ביקש לקחת את השקית ונתפס מיד על ידי המשטרה. בחקירתו מאותו ערב מסר דודו את הגרסה השקרית שלעיל כפי שהתבקש על ידי המשיבים.

3.       על פי האישום השני, המיוחס למשיב בלבד, המשיב הוא חברה של רלי בן אברהם (להלן- רלי) מזה שנתיים. המשיב חשד כי ינון אילוז (להלן - ינון) מדבר רעות על רלי, ועל יחסיה עם המשיב. בשל חשדו זה, ביום 17.7.06 שעה 18:00 או בסמוך לכך, הורה המשיב לינון להיכנס לרכב. במהלך שיחתם הטיח המשיב בינון את אותם הדברים הרעים שהוא חשד שינון אמר על רלי ועליו. בתגובה להכחשת ינון את אותם הדברים אמר לו המשיב, בין השאר, כי הוא "יחתוך אותו"; כי הוא "ידחף לו סכין מטבח לגרון או לתחת"; כי הוא "יזיין" אותו ו"ישפוך לו את הדם". מיד לאחר מכן לפת המשיב את גרונו של ינון וחנקו למשך מספר שניות, וזאת תוך תחנוניו של ינון כי יעזבו. בשל מסכת זו מיוחסות למשיב עבירות של תקיפה ואיומים.

4.       גם האישום השלישי מיוחס למשיב בלבד. על פי המפורט בכתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, סמוך לפני יום 11.7.06, היינו, כשבוע לפני האירוע המתואר באישום השני, בשל חשדו של המשיב בינון כאמור באישום השני, הכה המשיב את ינון עד זוב דם באמצעות אלה, והפסיק רק לאחר שאחד בשם אריק תפס את האלה. בשל אישום זה מיוחסות למשיב עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

ראיות לכאורה

5.       חומר הראיות התומך באישום הראשון מורכב בעיקרו מהודעתו המפלילה של דודו ומהקלטת סתר שבוצעה בזמן האירוע ברכבו של המשיב. ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה לאישום הראשון אך טען, כי הראיות בעלות עוצמה מופחתת. ב"כ המשיב ציין בהקשר זה, כי היוזם הבלעדי של העבירה היה המשיב 2, אשר המשיב שלפנינו נגרר אחריו, וכי המשיב אף ניסה לשכנע את משיב 2 להימנע מביצוע העבירה אך הדבר לא עלה בידיו.

          בחנתי את טענות ב"כ המשיב אך לא מצאתי בהן ממש. נכון הדבר כי מי שהגה  את הרעיון להדיח את דודו היה המשיב 2, אך לאחר שהמשיב דנן נרתם לביצוע העבירה היה חלקו בה משמעותי ורב. כך, האירוע עצמו התרחש ברכבו של המשיב. המשיב גם היה זה שהסיע את משיב 2 מתחנת דלק אורנים לכוון חנות הפלאפל. המשיב נטל חלק פעיל בשיחה עם דודו ואיים עליו באופן אישי (קלטת 124 עמ' 7: "עזוב הוא לא רוצה לא צריך...תתן לי אני אחתוך לו את הפנים"; קלטת 125 עמ' 12: "...אני ארד אני אזיין אותך עכשיו יא הומו..."). חלקו בהדחתו של דודו היה מכריע (כפי שסבר גם משיב 2 בעמ' 21 קלטת 125: "...אחרי שיצאת עליו בטח הוא יסכים..."). ניתן לסכם, אפוא, ולקבוע, כי חומר הראיות מבסס כדבעי קיומו של סיכוי סביר להרשעה.

6.       האישום השני מבוסס בעיקרו על האזנת סתר שבוצעה ברכבו של המשיב (קלטת 113). בקלטת ניתן לשמוע היטב את האיומים על ינון (ראו עמ' 4 ואילך). בשלב מסוים נשמע ינון צווח ומתייפח והדברים מעוררים חלחלה (הקטע מתומלל בעמ' 8, אך המילים דלות מלהכיל את המתרחש כפי שהוא מתועד בהקלטה עצמה!). בהמשך ההקלטה נשמעת שיחה בין המשיב לבין אחד דבוש, שבה מתפאר המשיב במה שעשה לינון (עמ' 18). להלן מספר המשיב גם לרלי, שעלתה בינתיים לרכבו, כי "הכנסתי שתי אצבעות בקיצור החזקתי אותו בשתי ידיים כולו נהיה לי סגול שישים שניות...נהיה סגול הבן זונה..." (עמ' 19).

          למסקנה המפלילה לכאורה, העולה מההקלטה, חוברים מספר חיזוקים: רלי זיהתה בהקלטה את קולו של המשיב. היא אף לא הכחישה את דבר השיחה ביניהם לאחר שעלתה לרכב (הודעה מיום 25/7/06); ינון הכחיש את האירוע, אך כאשר השמיעו לו החוקרים את ההקלטה החל להשיב על כל שאלה ב"אין תגובה". התנהגותו זו אומרת לכאורה דרשני. אם הדברים הנשמעים בהקלטה אינם משקפים את מה שאירע בפועל, מדוע סכר לפתע את פיו? התנהגותו זו של ינון גם מלמדת, כמה גדול פחדו מהמשיב; המשיב מצדו בחר למלא בחקירתו את פיו במים וכך עשה גם לאחר שהוצגה לפניו ההקלטה; ואם בכך לא די, הרי אף קיימים דו"חות מעקב אחר רכבו של המשיב, התואמים היטב את ההשתלשלות המתועדת בהקלטה. רואים אנו, כי גם לגבי האישום השני קיים סיכוי סביר להרשעתו של המשיב.

ב"כ המשיב טען, כי המאשימה הוציאה את דברי המשיב מהקשרם וייחסה להם משמעות פלילית למרות שאינם כאלו. לטענתו, אין מדובר באיומים של ממש אלא בסגנון דיבור גרידא ("סלנג") על רקע דברים קשים שאמר ינון על רלי, חברתו של המשיב. דא עקא, טענות אלה אינן מעוגנות בחומר הראיות שפורט לעיל ואף אינן מתיישבות עמו.

          ב"כ המשיב הלין על כך, שהמבקשת לא מסרה לעיונו את כל דו"חות המעקב למרות שעדיין לא הוצאה תעודת חיסיון. לטענתו, בנסיבות אלה אין לקבל כראיה את אותם דו"חות שהמבקשת מסתמכת עליהן. ב"כ המבקשת הסביר בעניין זה, כי הוצאתה של תעודת החיסיון התעכבה, משום שגויס בדחיפות לשרת במלחמת לבנון. אכן, לכאורה לא הייתה התביעה רשאית לדחות את העמדת כל חומר הראיות לעיונו של הסניגור בנימוק שבדעתה להוציא בעתיד תעודת חיסיון. גם ה"פתק" שהשאירה הפרקליטה בתיק, כי "בתיק קיים חומר נוסף שהמאשימה פועלת להוצאת תעודת חיסיון בגינה" (דף 117 בתיק החקירה), אינו יכול לבסס בבחינת יש מאין זכות, שלא להעמיד את כל החומר לעיון הסניגור. מנגד יצוין, כי אילו היה הסניגור מבקש צו עיון בחומר החקירה הנדון אין זה מן הנמנע, שבית המשפט היה קוצב לתביעה ארכה מסוימת להשגת התעודה (ראו והשוו: בש"פ 687/97 יורם גיל נ' מדינת ישראל, שם בפסקה 13). אלא שנראה כי אין צורך להעמיק חקר בסוגיה זו, שכן אף אם אתעלם מדו"חות המעקב, עדיין יש ביתר הראיות כדי לבסס כדבעי סיכוי סביר להרשעתו של המשיב. 

          בשולי הדברים אוסיף, כי ב"כ המשיב גם טען תחילה, כי צירופם של האישומים השני והשלישי לאישום הראשון אינו כדין, אך בדיון שהתקיים בתיק העיקרי זנח טענתו זו וחזר בו מבקשתו להפרדת הדיון (עמ' 11 לפרו' מיום 19.9.06).

7.       חומר הראיות המבסס את האישום השלישי מבוסס על האזנת סתר שבוצעה לשיחת טלפון שקיים המשיב עם חברו בשם צביקה, שבה תאר המשיב בעצמו את מהלך האירוע המפורט בכתב האישום. חיזוק להודאת חוץ זו נמצא בשתיקתו של המשיב בחקירתו במשטרה, למרות שעומת במפורש עם תוכן ההקלטה.

ב"כ המשיב טען, כי לכל היותר מדובר ב"התרברבות" של המשיב, אך הסבר זה לא בא מפיו של המשיב, אשר בחר, כאמור, לשתוק במשטרה ומכל מקום, מקום בירורו הראוי הנו במשפט גופו.

8.       סיכומו של המקובץ לעיל הוא, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוסו של כל המיוחס למשיב בכתב האישום. לא מצאתי ממש בטענתו של ב"כ המשיב, כי עוצמתן של הראיות מופחתת.