החלטה בתיק בש 5839/07

זוהי בקשה להחזרת תפוס המוגשת על פי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי מעצר וחיפוש (נוסח חדש) תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה").

התפוס נשוא הבקשה הינו ציוד הכולל תקליטורים ריקים לצריבה וכן עטיפות ניילון לתקליטורים -  אשר נתפסו על ידי משטרת ישראל עת נערך חיפוש ברכבו של המבקש ביום 16.1.07.

בבקשה נטען כי מיד בגמר החיפוש האמור, עוכב המבקש לחקירה כשהוא נחקר תחת אזהרה בחשד למכירת תקליטורים מזויפים (ר' סעיף 2 לבקשה).

כמו כן, מציין הסנגור המלומד בבקשתו, כי ביום 22.8.07 הוגש כנגד המבקש כתב אישום בבית המשפט השלום בחיפה (ת.פ 2181/07) בגין עבירות על פי פקודת סימני המסחר בלבד (ר' סעיף 5 לבקשה).

על פי הנטען, המבקש משמש כבעליו של דוכן לממכר דיסקים והוא עוסק בין היתר בממכר "דיסקים ריקים לצריבה".

הבקשה נסמכת על טענה עיקרית ולפיה  "ממכר דיסקים לצריבה" אינו נופל לגדר עבירה על פי דין ולכן, טוען הסנגור המלומד כי  בענייננו, הליך התפיסה נעשה שלא כדין וחמור מכך - "המשך החזקתו - אינה נדרשת לצורך ניהול ההליך הפלילי" (ר' סעיף 6 לבקשה).

בתאריך 5.12.07 נתקיים דיון במעמד הצדדים במסגרתו חזר הסנגור המלומד על טענותיו ואילו מנגד, המשיבה הביעה התנגדותה הנחרצת לבקשה.

טענה  המשיבה, כי  כתב האישום מייחס למבקש עבירות על פי פקודת סימני מסחר (נוסח חדש), תשל"ב - 1972, וכן עבירות על  פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007  ועל כן יש לראות בציוד שנתפס כחומר גולמי המשמש את המבקש לצורך ביצוע העבירות. בנוסף, טוענת המשיבה כי  בהתייחס לגיליון הרשעותיו העשיר של המבקש בתחום העבירות המיוחסות לו בכתב האישום לרבות הרשעותיו בעבר בעבירות דומות, הציוד התפוס (נשוא הבקשה שלפני) נרשם כמוצג ראייתי והוא מהווה חלק בלתי נפרד מחומר הראיות בתיק. 

במהלך הדיון הגישו הצדדים לעיון בית המשפט עדויות מחומר החקירה המשטרתי.

זה המקום לציין כי מיד בתום שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים ולאחר עיון בתיעוד שהונח בפני, אך לא לפני ששקלתי כל הנתונים הצריכים לעניין, החלטתי לדחות את הבקשה להחזרת תפוס בצייני כי הנימוקים לדחייה יועברו לצדדים במועד מאוחר יותר.

להלן אפרט הנימוקים לדחיית הבקשה:

כללו של דין:

המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים בידי המשטרה מצוי בסעיף 32(א) לפקודה והוא מפרט את החלופות המשמשות מקור סמכות לתפיסת חפץ (ר' בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נגד מ"י).

יחד עם זאת, משנתפס חפץ בידי המשטרה, עדיין מסורה לבית המשפט הסמכות להורות על שחרור החפץ וזאת בתנאים שיקבעו על ידי בית המשפט. סמכות זו קבועה בסעיף 34 לפקודה ויסודה בהנחה כי החפץ קשור בביצוע עבירה שנעברה לכאורה.

בעניין אחרון זה, נכונים ויפים דברי כב' השופטת א. פרוקצ'ה  בבש"פ 555/07  יחיא נגד משטרת ישראל, אשר ציינה כהאי לישנא:

"...סמכות התפיסה של חפץ בהתאם לסעיף 32 לפקודה על פי כל אחד ממקורות סמכות התפיסה הקבועים בהוראה זו, סובבת סביב קיומו של יסוד סביר להניח כי החפץ קשור בביצוע עבירה שנעברה או שמתכננים את ביצועה, או שניתן כשכר עבירה, או שימש אמצעי לביצועה, או מקום שהחפץ עשוי לשמש ראייה במשפט בגין עבירה. התפיסה פוגעת, מעצם מהותה, בזכות האדם לקנין; לפיכך, בביצוע סמכות התפיסה ושחרור הנכס יש לאזן איזון ראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בקניינו של אדם כדי להגשים את תכלית ההליך הפלילי, לבין הצורך בהשגת האינטרס הציבורי הטמון בהחזקת המשטרה בחפץ הנגוע בכתם העבירה, או אמור לשמש ראייה במשפט...

...  באיזון החוקתי הנדרש לצורך הכרעה בגורל התפוס יש להתחקות אחר תכלית התפיסה, ואם תכלית זו פקעה, יש להחזיר את החפץ התפוס...". 

מן הכלל אל הפרט:

בענייננו, על פי הנטען, כתב האישום מייחס למבקש עבירות של מסחר בעותקים מפרים וכן עבירות של שימוש בסימן מסחרי.