החלטה בתיק בש 5834/07

נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין עבירה של תקיפה הגרומת חבלה של ממש - בן זוג - לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

המדובר באירוע מיום 15/11/07 עת שהמשיב התגורר יחד עם רחל זבידה (המתלוננת בתיק זה) ברח' ברזני 1 בטירת כרמל ובשעות הערב תקף את המתלוננת באופן שנגח בראשה, זרק עליה מטבעות כסף וקילל אותה.

משהחלה המתלוננת לצעוק על מנת להזעיק עזרה, תקף אותה המשיב שנית בכך שנגח בראשה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים, על פי סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996.

בבקשתה מפרטת המאשימה כי בידיה ראיות לכאורה טובות להוכחת אשמתו של המשיב והן: עדות המתלוננת, עדותו של עד ראיה, המצאות חבלות על גופה של המתלוננת ותעודה רפואית.

נרשם בבקשה כי למשיב עבר פלילי מכביד יחסית לגילו הכולל הרשעות בעבירות של תקיפה חבלנית, איומים ונסיון תקיפה.

ביום 3/6/07 נדון המשיב בתיק פלילי 1718/07 (בימ"ש שלום חיפה) ונגזר עליו, בין היתר, עונש של 10 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור אותה עבירה.

דובר שם באיומים שהופנו כלפי אמו, תקיפת האם עם חבלה של ממש ותקיפה סתם.

ב"כ המשיב אינו חולק על כך שקיימות ראיות לכאורה, אך טענתו היא בענין עוצמתן של הראיות.

בסיכומיו התייחס עו"ד חדאד הנכבד לעדויות שבתיק החקירה ולדעתו המדובר ב"אחד המקרים הבודדים שלפי הערכתי ישנו שימוש לרעה בליכי בימ"ש מצידה של המתלוננת".

הסניגור המלומד ביקש לאפשר לשירות המבחן לבדוק חלופת מעצר והיא "מעצר בית מלא בבית אמו שדיברתי איתה אתמול והביעה את רצונה לבוא...".

על אף התנגדות המאשימה, ביקשת בית המשפט את עזרתו של שירות המבחן בבדיקת החלופה, אך בתסקירו מיום 2/12/07 מגיע קצין המבחן למסקנה שאין הוא ממליץ לשחרר את המשיב לחלופת המעצר המוצעת.

בדיון שהתקיים ביום 5/12/07 העלה הסניגור המלומד השגות לגבי הנושאים שהועלו על ידי קצין המבחן וגם לגבי המסקנה הסופית. בית המשפט התבקש - חרף המלצת שירות המבחן - להתרשם מהחלופה ולהורות על מעצר בית בבית אמו של המשיב ואם יש צורך בכך, לצרף "איזוק אלקטרוני".

בחנתי היטב את חומר החקירה שבתיק והגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

בבש"פ 661/88 מדינת ישראל נגד דנן, נקבע כי בשלב הנוכחי של הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים:

"זוהי דרך הניתוח הראויה לבחינתה של הראיה לכאורה. השופט הבוחן אותה אינו קובע מימצאים מרשיעים או מזכים על פיה. אין הוא עוסק בסיכום הראיות והכרעה באשמה. הוא קובע את סיכוייה בסיכום המשפט. הוא בוחן את ערכה הראייתי הגולמי, את הפוטנציאל הראייתי הטמון בה ואת אפשרויות התפתחותה בעתיד. הוא עוסק אפוא בהערכת הסיכויים הגלומים בראיה. על בסיס כל אלה הוא קובע, אם ישנו סיכוי סביר לכך כי בסיום המשפט תיהפך הראיה הגולמית לראיה רגילה, אשר על פיה ניתן לקבוע את אשמת הנאשם. אכן, בשלב המעצר עד תום ההליכים אין השופט קובע מימצאים בטוחים. כל שבידו אינו אלא להעריך סיכויים סבירים".

עוד נקבע בב"ש 33/75 מדינת שיראל נ' תומר כי ההליכים בשלב של מעצר עד תום ההליכים הינם הליכים שבו נחבנת שאלת הראיות לכאורה ואל לו לשופט להפכם לחלק מהמשפט הפלילי.

אין זה מסמכותו של השופט להביע עמדה בשאלה אם על יסוד חומר החקירה הוא היה מרשיע את הנאשם או מזכה אותו.

"על השופט להיות מודע לאופי "הלכאורי" של החלטתו".