החלטה בתיק בש 5540/06

בפני בקשה לביטול פסק הדין ע"פ קביעות סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ").

כתב האישום יחס לנאשמת, חברה קבלנית, את העבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים בניגוד לסעיפים 2 ו-13 לחוק שמירת הנקיון, תשמ"ד - 1984, כאשר כנטען, ביום 11.7.04 השליכה הנאשמת באמצעות טרקטור שהיה בבעלותה פסולת בנין בחוף הים בחיפה. 

העבירה הנ"ל הינה עבירה של ברירת משפט לפי קביעות סעיף 228(ב) לחסד"פ והמבקשת ביקשה להשפט לפי קביעות סעיף 229 לחסד"פ.

המבקשת לא התייצבה לישיבת בית המשפט מיום 31.10.06, אליה זומנה כדין, הורשעה ונגזר דינה לתשלום קנס כספי בסך 45,000 ש"ח שיועבר לטובת הקרן לשמירת הנקיון של המשרד לאיכות הסביבה. (להלן: "פסק הדין").

ביום 16.11.06 הגישה המבקשת הבקשה כאן, לביטול פסק הדין.

בבקשתה טוענת המבקשת כי התקיים טעם של ממש לאי התייצבות המבקשת בבית המשפט שנבע מאשפוזו של מנהל הנתבעת באופן פתאומי ובלתי צפוי בבית החולים במועד הדיון ובימים הסמוכים לו וכן מהעדרה של מזכירת המבקשת באותם ימים מהמשרד בשל היותו בחופשה.

בשל כך, נבצר ממנהל המבקשת להתייצב לדיון או להגיש בקשת דחיה מבעוד מועד.

עוד נטען כי אי העתרות לבקשה תגרום למבקשת לעיוות דין, בין היתר, כאשר קיים פער גדול בין הקנס שנגזר עליה בהעדרה לבין הקנס המקורי.

לבקשה צורפו תצהירו של מנהל המבקשת, תצהיר המזכירה ומסמכים רפואיים.

ב"כ המבקשת חזרה על נימוקיה אלה בדיון מיום 25.1.07.

המשיבה התנגדה לבקשה. לטענת ב"כ המשיבה, טעות משרדית או שכחה של המבקשת, גם אם אירעו בתום לב בשל האשפוז או העדרות המזכירה אינם מצדיקים ביטול פסק הדין.  עוד טענה כי לא קיים חשש לעיוות דין למבקשת, הואיל וגזר הדין שניתן תואם את רמת הענישה בפסיקה.

ב"כ המשיבה הגישה פסיקה לתימוכין בטענותיה.

סעיף 130(ח) לחסד"פ קובע כי בית המשפט רשאי לבטל את פסק הדין שניתן כנגד נאשם, אם נוכח כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה כי הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים השונים, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקשת הוכיחה כי היה טעם מוצדק וחריג לאי התייצבותה בבית המשפט ביום 31.10.06.

מן המסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט עולה כי מנהל המבקשת, מר יצחק נחום, היה מאושפז בבית החולים בני ציון מיום 29.10.06 ועד יום 31.10.06.

מטעמים של צנעת הפרט לא אפרט את הנסיבות שהביאו לאשפוזו, אולם נסיבות אלה הן מטבע הדברים בלתי צפויות ויש בהן כדי להסביר מדוע לא הגיש בקשת דחיה טרם אשפוזו.

זאת, כאשר לטענת המבקשת כי מלבד למנהל, רק למזכירת המבקשת שהייתה בחופשה באותו מועד, הייתה גישה ליומן. מזכירת המבקשת לא נחקרה על תצהירה והנני מקבלת את הטענה כי לא הייתה במשרד באותם מועדים.

התרשמתי כי אכן אי התייצבות מנהל המבקשת ואי הגשת בקשת דחיה מבעוד מועד לא נבעו מזלזול בהליכי המשפט, שכן ביום 1.11.06, מיד לאחר שחרורו מבית החולים, הגיש מנהל המבקשת בקשה לדחית מועד הדיון בה נימק את סיבת העדרותו.

לכך יש להוסיף כי בתצהירו טען המנהל כי הוא ביקש בשם המבקשת להשפט מלכתחילה הואיל ויש לו טענות הגנה כנגד הודעת הקנס  המקורית.