החלטה בתיק בש 5312/08

בפני בקשה להחזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, על פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] תשנ"א - 1996 [להלן: "החוק"].

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות הדחה בחקירה ועבירת איומים.  

ברקע הדברים טענות ולפיהן במספר מועדים רלוונטיים, המשיב נהג באלימות כלפי המתלוננת שהינה אשתו, כאשר מעשה האלימות האחרון אירע ביום 16.5.08. נטען כי מעשי האלימות גרמו לחבלות למתלוננת.

במהלך הדיון בבקשה, שהתקיימה במעמד הצדדים ובאי כוחם, הובא לידיעתי תיק החקירה ועל פיו טען ב"כ המבקשת, כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למשיב בכתב האישום.

ב"כ המבקשת טען, כי לנוכח העבירה בכתב האישום קמה כנגד המשיב עילת מעצר בשל מסוכנותו  ולפיכך ומשאין בנסיבות מקרה זה חלופת מעצר הולמת ביקש להיעתר לבקשתו ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

מנגד טען ב"כ המשיב הן לעניין קיומן של ראיות לכאורה והן לעניין קיומן של חלופות מעצר וביקש לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים. ב"כ המשיב לא טען כנגד עילת המעצר.

ראיות  לכאורה

אין חולק כי תנאי מהותי למתן צו מעצר עד תום ההליכים, שבלעדיו אין, הוא שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה וטיבן של ראיות אלו הוא כזה שיש סיכוי סביר לכך, שאותן ראיות תהפוכנה בסוף ההליך הפלילי לראיות רגילות אשר יבססו את אשמת המשיב מעל לכל ספק סביר.

בשלב זה של הדיון נבחן הכוח הפוטנציאלי ההוכחתי של הראיה (לענין זה: בש"פ 8087/95 זאדה נ. מ"י , פ"ד נ(2), 133, 146). 

המבקשת טענה כי הראיות לכאורה לאשמו של המשיב, מבוססות על עדות המתלוננת, תעודה רפואית והודעת המשיב. נטען כי המסוכנות נובעת מהאלימות שהפעיל המשיב כלפי המתלוננת בהיותה בהריון ובמקרה אחד, היא טופלה בבי"ח סורוקה.

טוען ב"כ המשיב כי אחות המשיב שנטען כי היתה עדה לחלק מאירועי האלימות לא אישרה את גרסת המתלוננת.

נטען כי למרות שהמתלוננת טוענת כי מעשי האלימות של המשיב נמשכים זמן רב, אין כל עדות חיצונית בתמיכה לטענות המתלוננת.

נטען כי למרות הטענה ולפיה היו למתלוננת נפיחויות בפנים כתוצאה מאלימות המשיב, אין כל תמיכה חיצונית לכך. אין כל תמיכה ראייתית של עד אשר ראה את המתלוננת במצבה. כן אין כל תמיכה ראייתית המגובה במסמכים רפואיים. נטען כי המתלוננת הסתירה אפילו מהרופא בבית החולים בחדר מיון את הגורם האמיתי לסיבת פנייתה.

טוען ב"כ המשיב כי הסיבה לתלונה קשורה כנראה לוויכוח מיום 16.5.08 שם טענה המתלוננת כדלקמן: " ביום שישי האחרון בתאריך 16.5.08, היה לנו ויכוח, בעלי יצא מהבית ולקח את הכספומט שלנו וגם את הפלאפון שלי, צעקתי לו שיביא לי את הפלאפון שלי, הוא חזר הביתה, התחיל לתת לי מכות לפנים, אמר לי לקחת את הילד שלי והעיף אותי מהבית. הספקתי לקחת קצת בגדים שלי ושל הילד ויצאתי מהבית והלכתי לאחותי  מירה שגרה ברחוב... אני לא מתכוונת לחזור הביתה ואין לי מה להפסיד יותר, אני רוצה להתגרש ממנו אחרי שהוא זרק אותי החוצה עם תינוק ובלי כסף, אז באתי להתלונן...".

במיוחד הופניתי לכך שאפילו אחות המתלוננת אשר כאמור אצלה עברה לגור, לא אישרה את טיעוניה וכל שטענה היה שהיא מסרבת להתערב במה שבין המשיב למתלוננת. לכאורה, אם המתלוננת גמרה אומר להתגרש ומקבלת סיוע מאחותה, מדוע שאחותה לא תסייע לה ותציג את העובדות כהווייתן? יתכנו סיבות רבות לעמדתה זו של אחות המתלוננת, אולם הדבר תומך בטענת הכרסום בראיות לכאורה.

שקלתי את הדברים. סבורני שיש כרסום בראיות לכאורה. הדבר ישליך גם על קביעת החלופה.

חלופה

אומנם בנסיבות העניין קמה לכאורה עילת מעצר נגד המשיב ואולם על פי הקבוע בסעיף 21 (ב) לחוק עדיין מוטלת על ביהמ"ש החובה לשקול אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפגיעתם בחרותו של המשיב פחותה.

כעולה מתיק החקירה, למשיב אין עבר פלילי ובכלל זה אין תיקי מב"ד או תיקים סגורים ונראה כי זו לו "הסתבכות" ראשונה עם החוק.

במהלך הדיון הוצעה חלופה למעצרו של המשיב שהינה מעצר בית בביתו של ידיד משפחתו של המשיב, שהינו קרוב רחוק ואשר היה חבר של אבי המשיב עוד לפני שעלה לארץ. היתרון של החלופה הינו בכך שהיא מצוייה בנתניה, כאשר מקום מגורי המתלוננת באר שבע.