החלטה בתיק בש 4905/06

נגד המשיבה הוגש כתב אישום, המייחס לה עבירה של הסתננות לאחר גירוש, לפי סעיף 3 לחוק מניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) התשי"ד - 1954 (להלן: "חוק למניעת הסתננות") וכן עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרה של המשיבה עד תום ההליכים.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 20.2.06, הורחקה המשיבה ממדינת ישראל, על ידי רשויות ההגירה. עובר לחודש 11/06, הגיעה המשיבה, בלווית בעלה, עם אשרת תייר מטורקיה, למצרים. לאחר שהות של מספר ימים במצרים, במועד שאינו ידוע במדויק למבקשת, חצתה המשיבה, יחד עם בעלה, בסיוע אחרים, את גבול ישראל מצרים, לא דרך נקודת מעבר מוסדרת כחוק, ונכנסה לתחומי ישראל.

עפ"י הנטען בכתב האישום, בתאריך 20.11.06, שהתה המשיבה בתחומי מדינת ישראל, ללא אישור שהייה כדין.

ב"כ המשיבה לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום, אך טען 2 טענות משפטיות נכבדות.

האחת, החוק למניעת הסתננות אינו חל בעניינה של המשיבה,שהינה אזרחית גרוזיה, מאחר שעל פי תכליתו אין לו תחולה על נתינים זרים, שאינם תושבי המדינות השכנות המנויות בסעיף 1(1) לחוק, והמשיבה אינה נכנסת לתחולת הגדרת "מבקר", שבסעיף

1(2) לחוק.

מעבר לכך, לטענתו מדובר בחוק ארכאי, אשר נחקק בשנות ה-50 לתכלית ספציפית, שאינה מתקיימת בעניינה של המשיבה, אשר נכנסה לתחומי המדינה לצרכי עבודה בלבד.

השנייה, על אף שאין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה לכך כי המשיבה שהתה בתחומי מדינת ישראל ללא אשרת שהייה כדין, לא ניתן להורות על מעצרה, לפי הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), לאור הוראת סעיף 13ט' לחוק הכניסה לישראל, הקובע:

"על אף הוראות סעיף 1(ג) לחוק המעצרים, לא יחולו הוראותיו של החוק האמור, בכל הנוגע להליכים ולסמכויות לפי חוק זה, אלא אם כן יקבע במפורש אחרת בחוק זה".

תחולת החוק למניעת הסתננות

טענה זו, ככל טענה מקדמית, מקומה להתברר במסגרת הדיון בתיק העיקרי, על פי סעיף 149 לחסד"פ וההכרעה בשאלת תחולת החוק מסורה לשופט אשר ידון בתיק העיקרי, לפניו תיפרס מסכת הראיות ויטענו הטענות לעומקן.

בשלב של הליך המעצר בחינת השאלה היא לכאורית בלבד כעולה מטיבו של הליך המעצר ומטרתו, לצורך בירור קיומה של סמכות מעצר.

כל אחד מהצדדים ביקש לתמוך טיעוניו, על פי גישתו, בפסיקה שניתנה על ידי הערכאות השונות, אשר נדרשו לשאלת תחולת החוק למניעת הסתננות על מי שחצה את גבול ישראל מצרים ונכנס לתחומי מדינת ישראל  שלא כדין, לצורכי עבודה בלבד.

עיון בפסיקה העלה כי שאלה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון והדעות בקשר לתחולתו חלוקות בין הפוסקים השונים.

בעוד שחלק מהפוסקים בודקים את תכלית החקיקה, עובר לחקיקתו של החוק למניעת הסתננות, ומכאן קצרה הדרך למסקנתם כי אין תחולת החוק על מי שנכנסים לתחומי ישראל לצרכי עבודה בלבד, האחרים בודקים את תכליתו וחשיבותו כיום וכפועל יוצא מכך מגיעים למסקנה כי תחולת החוק אינה מוגבלת והיא חלה על כל מי שהסתנן לתחומי מדינת ישראל דרך גבול מצרים-ישראל.

מאחר, וכאמור לעיל, סוגיה זו טרם הוכרעה, עלי לבחון, בשלב זה, האם לאור הוראות החוק למניעת הסתננות יש לכאורה סמכות לבית המשפט לדון את המשיבה על מעשיה, שאינם שנויים במחלוקת, לפי החוק למניעת הסתננות.

תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בהנחיית פרקליטת המדינה דאז, כיום כב' השופטת עדנה ארבל, מתאריך 16.3.06, לפיה אין מניעה להעמיד לדין , עפ"י החוק למניעת הסתננות, גם מסתננים החוצים את הגבול למטרות עבודה.

"עניינו של החוק האמור אינו אך במניעת הסתננויות למטרות ביצוע עבירות ביטחוניות, כי אם כל הסתננות שהיא. אמנם, תכליתו של החוק הייתה התמודדות עם תופעת המסתננים שחדרו למדינת ישראל ממדינות האוייב סביבותיה כדי לבצע פעולות טרור, ואולם בעת שנחקק החוק רווחו הסתננויות גם למטרות ביצוע עבירות פליליות והחוק נועד להסדיר אף את הטיפול בתופעה זו. עקרון זה בא לידי ביטוי בהגדרת "מסתנן" בסעיף 1 לחוק, הנעדרת התייחסות למטרות ההסתננות וכן בסעיף 5 לחוק שעניינו מסתנן אשר ביצע 'פשע או עבירה שיש בה פגיעה ברכוש, שימוש בכח או הפרת השלום', ואינו מוגבל לעבירות בטחוניות".