החלטה בתיק בש 4703/07

1.         ביום 18/12/07 נתתי בעניינם של המבקשים שלפני החלטה, לפיה הוריתי על מעצרם עד תום ההליכים במשפטם.

בהחלטה זו פירטתי הן את המעשים והן את העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, ולא אחזור עליהם כאן, אלא אפנה להחלטתי הנ"ל ואתייחס אל העובדות ככל שאזדקק להן לצורך החלטתי הנוכחית.

עתה מונחת לפני בקשה מטעם המבקשים (הנאשמים) לעיין מחדש בהחלטתי הנ"ל.

2.         העילה הנטענת כמצדיקה עיון מחדש היא, שבינתיים הגיעו הצדדים הניצים לסולחה ולפיכך אויינה מסוכנותם של המבקשים.

3.         בהחלטתי הקודמת כתבתי כי עילת המעצר היא מסוכנותם של המבקשים לציבור ולקרוביהם, וזאת בהתחשב באופי האלים מאוד של מעשיהם והתרת רסן הן כלפי קרוביהם והן כלפי נציגי החוק (ומדובר בירי של המבקשים ובזריקת רימונים אל בתיהם של קרובי משפחה על רקע של סכסוך בתוך החמולה וכן באיום בנשק על שוטרים שהגיעו למקום בניידת משטרה ועל יריות לעברם במטרה להרחיקם).

4.         לעמדתי, סולחה יכולה, בנסיבות מסויימות, להיות עילה לעיון מחדש: אם עילת המעצר היא מסוכנות של הנאשמים כלפי אותם קורבנות עמם נעשתה הסולחה, הרי - בהנחה שבית המשפט שוכנע בכנותה - יש בסולחה כדי להביא להרגעת הרוחות ולהקטנת המסוכנות כלפי המתלוננים, קורבנות האלימות (וראו בש"פ 8888/99 תרתיר שעבאן נ' מדינת ישראל (פורסם בתוכנות המשפטיות, ניתן ביום 26.12.99)).

5.         באת-כח המשיבה טענה, שאין לראות בסולחה עילה לעיון מחדש והתנגדה אף לגופה של הבקשה בטענה, שהמסוכנות של המבקשים לא פחתה, וכי אין לשחררם לחלופת מעצר, אפילו מיתנה הסולחה את מסוכנותם כלפי בני משפחתם, שכן בהתנהלותם כלפי השוטרים הם הראו כי לא יכבדו את הוראות החוק ובית המשפט לעניין מעצר הבית.

6.         באת-כח המשיבה הוסיפה וטענה, כי בעת שנתתי את ההחלטה הראשונה, הובאה לפני העובדה, שהיתה סולחה, שהקדימה את הסולחה בה עסקינן, ולפיכך, אין לפנינו עתה עילה חדשה לעיון מחדש.

אינני מסכימה לטענה זו: בעת הדיון בבקשה הקודמת, אמר המתלונן חמד שהיה הסכם סולחה אולם הוא לא מקבל אותו.

בהסכם החדש, הנוכחי, התערבו ככל הנראה מכובדים נוספים או אחרים, והם הצליחו להביא את הצדדים להסכם החדש, עליו חתומים גם המתלוננים.

העידו לפני שני מכובדים מהמגזר, שהיו שותפים לעשיית הסולחה, ולפי עדותם הסולחה נעשתה על ידי כל הצדדים "מלב אל לב". הם הוסיפו, שעל פי הכרותם עם מנהגי המגזר, הם סבורים כי הסולחה איינה או מיתנה עד למאוד את מסוכנותם של הצדדים.

המתלוננים, ששהו באולם בית המשפט, אישרו את הסכם הסולחה ועולה מדבריהם, כי הם סבורים שהסכם זה יביא להם את "השלום והשקט"  (עמ' 6 לפ').

7.         שוכנעתי, מדברי המכובדים, כי יש סיכויים טובים שהסכם הסולחה אכן הביא לרגיעה בין הניצים.

על אף עדויות הנכבדים, התלבטתי אם יש בהסכם כדי להפחית מסוכנותם של המבקשים באופן משמעותי. לפני שקבעתי דעתי בעניין זה, הוריתי על קבלת תסקירי מעצר לגבי שלושת המבקשים. ההמלצה בשלושת התסקירים היא על שחרור המבקשים למעצר בית מחוץ לכותלי בית הכלא. נבדקו אף חלופות המעצר שהציעו המבקשים, והחלופות נראו לקצין המבחן, שנתן את התסקירים.

8.         מאחר שעולה לכאורה כי עקב הסולחה, המסוכנות של המבקשים כלפי המתלוננים פחתה, יש להמשיך ולשאול, אם התנהלותם כלפי המשטרה, מעידה על כך שהם מסוכנים לציבור כולו, שאין עליהם מורא החוק והרשויות האוכפות, ושלפיכך ניתן לצפות שהם אף לא יצייתו להוראות בית המשפט בדבר חלופת המעצר ולתנאים שיטיל עליהם לשמירת הוראות אלה.

            אכן, בדרך כלל לא ייטה בית המשפט להורות על חלופת מעצר כאשר יש פגיעה ברשויות החוק, התנהלות המראה שאין מורא החוק על המבקשים, ולפיכך ניתן להניח כי גם הוראות בית המשפט המתייחסות למעצר הבית, לא יקויימו (וראו, בין היתר ברע"פ 2116/97 סרסור שהין נ' מדינת ישראל, נא(2) 680, 685). אולם, לאחר ששקלתי את כל הנתונים הרלוונטיים, החלטתי להעתר לבקשת שניים מהמבקשים, וכוונתי למשיבים 2 ו-3. מנגד החלטתי לסרב לבקשתו של מבקש מס' 1. הנימוקים המתייחסים לשניים, לגביהם החלטתי להעתר לבקשתם, היו העדרו של עבר מכביד אצלם, הסולחה, האיזוק האלקטרוני, שיש בו כדי לאפשר איתור, כמעט מיידי, של הפרת התנאים של מעצר הבית,  וההמלצות החיוביות של קצין המבחן בתסקיריו.

9.         אתייחס עתה פרטנית לכל אחד מהמבקשים.

משיב  1 - ראוף:  

משיב 1 הוא כבן 40 שנים. הוא נשוי. לפני מעצרו החל בטיפולים על מנת להביא ילדים לעולם.