החלטה בתיק בש 4694/08

1.         בפניי בקשת המדינה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים בתיק פ"ח 528/08, בו הם עומדים לדין באשמה של ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המשיבים טוענים כי אין בידי המבקשת ראיות לכאורה לעבירה בה הם מואשמים, וכי לחלופין יש מקום לשחררם לחלופת מעצר.

כתב האישום

2.         כתב האישום מייחס למשיבים ניסיון לרצוח את רמזי אבו סרחאן (להלן - המתלונן) על רקע חילול כבוד המשפחה. כבוד זה חולל בעיני המשיבים, בשל קשר טלפוני תכוף שהתקיים בין ג'ומאנא עיבידיה (להלן - ג'ומאנא), בתו של המשיב 5 ורעייתו של המשיב 4, לבין המתלונן, המתגורר בשכנות להוריה של ג'ומאנא בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים ומכיר אותה משנים עברו. קשר טלפוני זה נוצר לאחר שבאמצע חודש מאי 2008 פרץ סכסוך בין ג'ומאנא לבין המשיב 4, וג'ומאנא חזרה לבית הוריה. לפי הנטען בכתב האישום, המשיב 5 חשד בקשר הטלפוני, והזהיר את ג'ומאנא בתו לבל תשוב ותדבר עם המתלונן. בסמוך לאחר מכן, וכתוצאה מתיווך של מכובדים, חזרה ג'ומאנא לבית המשיב 4. אחד התנאים שהציב המשיב 4 לכך היה שג'ומאנא תפקיד בידו את מכשיר הטלפון הנייד שלה. ג'ומאנא הסכימה לתנאי זה. למחרת חזרתה של ג'ומאנא לבית המשיב 4 המשיך המתלונן להתקשר למכשיר הטלפון הנייד שלה שנמצא באותה עת בידי המשיב 4. בשל כך שלח המשיב 4 את ג'ומאנא חזרה לבית הוריה. שם נחקרה ג'ומאנא אודות שיחות הטלפון על ידי אביה, המשיב 5, ועל ידי אחיה, המשיב 3. במהלך חקירה זו התברר כי מי שהתקשר לטלפון הנייד של ג'ומאנא הוא המתלונן.

עד כאן הרקע לניסיון הרצח. מכאן ממשיך כתב האישום לתאר את הניסיון עצמו. לפי הנטען בכתב האישום, במועד שאינו ידוע למאשימה לפני יום 27.5.08 קשרו המשיבים קשר לרצוח את המתלונן בשל הקשר שלו עם ג'ומאנא. המשיבים החליטו לארוב למתלונן בכניסה לג'בל מוכבר ולרצוח אותו בדקירות סכין. ביום 27.5.08 בשעה 22:45 בקירוב המתינו המשיבים למתלונן בכניסה לג'בל מוכבר כשהם מצויים בשני כלי רכב, אחד מתוצרת BMWהשייך למשיב 1, אחיה של ג'ומאנא, והשני מתוצרת מרצדס השייך למשיב 2, אחיו של המשיב 5 ודודה של ג'ומאנא. סמוך לשעה הנזכרת הגיע המתלונן לכניסה לג'בל מוכבר יחד עם אחיו, אחמד אבו סרחאן (להלן - אחמד), ובן דודו, עמרו אבו סרחאן (להלן - עמרו). השלושה נסעו ברכבו של אחמד, שנהג ברכב, ולידו ישב המתלונן. עמרו ישב מאחור. המשיבים חסמו את הכביש באמצעות הרכבים של המשיב 1 ושל המשיב 2, ואילצו את אחמד לעצור את רכבו. המשיבים 1-4 יצאו מכלי הרכב וניגשו אל רכבו של אחמד. המשיבים 1 ו-2, שהיו מזויינים בסכינים, פתחו את דלת המתלונן ושלפו אותו מהרכב תוך שהם מכים אותו באגרופים ובבעיטות. אותה עת חסמו המשיבים 3 ו-4 את הדלתות של אחמד ושל עמרו ומנעו מהם לצאת מהרכב. המשיב 3 חיבל לשם כך בדלת הנהג, באמצעות צינור ברזל, על מנת למנוע את יציאת אחמד מהרכב. כאשר הצליח אחמד לצאת מהרכב, הכה אותו המשיב 3 באמצעות הצינור ביד, בראש ובחזה. המשיב 4 חסם את הדלת האחורית וסגר אותה על עמרו כל אימת שזה ניסה לצאת מהרכב. בשלב זה הרחיקו המשיבים 1 ו-2 את המתלונן מהרכב. המשיב 2 החזיק את המתלונן מאחור, והמשיב 1 דקר את המתלונן בבית החזה משמאל, מתחת לבית השחי. הסכין חדרה בין הצלעות של המתלונן, וגרמה לקרע בסרעפת משמאל באורך של 5 ס"מ, לקרע בטחול, ולשטף דם מעל הכליה השמאלית. המשיבים 1 ו-2 המשיכו להכות את המתלונן, והמשיב 2 אף דקר אותו בפניו וגרם לקרע עמוק בלחיו השמאלית. במהלך כל האירוע נכח המשיב 5 במקום בתוך אחד מכלי הרכב. המתלונן הועבר לבית החולים "שערי צדק" במצב קשה ואושפז. במהלך אשפוזו עבר המתלונן סדרה של ניתוחים וטיפולים רפואיים.

גרסת המשיבים

3.         המשיבים מכחישים נוכחות או מעורבות כלשהי באירוע בו המתלונן נדקר ונחבל. לטענתם, לא נוצר כל מגע בינם לבין המתלונן על רקע השיחות הטלפוניות אותן הוא קיים עם ג'ומאנא. אמנם לאחר שהשיחות הטלפוניות בין ג'ומאנא לבין גבר זר התגלו לבעלה ולאביה, שוחחו הללו איתה בנדון וביקשו ממנה בדרכי נועם לחדול מכך. לטענת המשיבים, אין להם כל ידיעה לגבי נסיבות פציעתו של המתלונן. כל אחד מהם אף מסר אליבי להוכחת הימצאותו במקום אחד בעת האירוע. המשיב 1 טוען כי באותה שעה הוא שהה בביתו בג'בל מוכבר יחד עם רעייתו. זמן מה לאחר האירוע החלה בשכונה התפרעות, שבדיעבד התבררה כתגובה לפגיעה במתלונן. במהלך ההתפרעות נזרקה אבן על משאיתו ושברה את שמשתה, וכמו כן נזרקה אבן על מכונית ה-BMWשלו. המשיב 2 טוען כי ההתפרעות החלה כאשר שהה בביתו בג'בל מוכבר, אליו הגיע בסביבות השעה 23:15 לאחר שבילה יחד עם חברתו בסמוך למלון שלום בירושלים והוריד אותה ממכוניתו בביתה בשכונת בית צפאפא בשעה 23:00 לערך. המשיב 3 טוען כי בעת האירוע שהה בביתו בג'בל מוכבר, ויצא ממנו רק כאשר החל לשמוע את ההתפרעות בחוץ. המשיב 4 טוען להימצאותו בעת האירוע בבית אביו יחד עם אביו, אחיו וגיסו. לדבריו, בערך בשעה 23:30 נשמעו צעקות. הוא וגיסו יצאו החוצה והבחינו בהתפרעות. המשיב 5 טוען כי בעת האירוע היה מצוי בביתו של אביו (סבה של ג'ומאנא) יחד עם אחיו. בשלב מסוים החלה זריקת אבנים על הבית. המשיב 5 יצא החוצה, שם פגש את אביו של המתלונן. לשאלת המשיב 5 מדוע מתבצעת זריקת אבנים על הבית, השיב לו אביו של המתלונן כי "הילד בבית חולים". המשיב 5 שאל באיזה ילד מדובר, אך אביו של המתלונן לא השיב לו על השאלה.

ראיות לכאורה

4.         לאחר שעברתי בעיון על חומר החקירה ושקלתי את טענות הצדדים לגביו, מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנוכחות והמעורבות של כל המשיבים באירוע הדקירה והפציעה של המתלונן. הרשומות הרפואיות של בית החולים "שערי צדק" מצביעות על הגעת המתלונן לחדר המיון בליל האירוע בשעה 23:38 במצב קשה וכשהוא סובל מפצעי דקירה ומקרעים כמתואר בכתב האישום. הפצעים החיצוניים של שתי הדקירות, הן בבית החזה והן בפנים, נראים גם בסדרת צילומים של המתלונן בבית החולים מיום 4.6.08 המצויים בתיק החקירה. רופא כירורג בבית החולים (ד"ר עמיר דגן) מסר בהודעתו במשטרה מיום 4.6.08 כי חייו של המתלונן נמצאו בסכנה כתוצאה מפגיעות אלה וכי "אם לא היה מגיע לטיפול היה יכול למות".

המשיבים זוהו הן על ידי המתלונן והן על ידי אחיו אחמד ובן דודו עמרו כמי שנכחו באירוע. המתלונן זיהה בהודעותיו את שני הרכבים שחסמו את דרכם ושמהם יצאו התוקפים, כרכבים המצויים בבעלות או בהחזקת המשיבים 1 ו-2, המתגוררים בשכנות לו בג'בל מוכבר. כן זיהה המתלונן את המשיבים 1 ו-2 כמי שהכו אותו ליד הרכב של אחיו אחמד וגררו אותו משם ועד למקום בו המשיב 1 דקר אותו בסכין מתחת לכתף בעוד המשיב 2 מחזיק בו מאחור. לדבריו, המשיב 1 סובב את הסכין "תוך כדי שהיא בתוך הבשר שלי". בהודעתו מיום 1.6.08 ציין המתלונן כי המשיב 1 דקר אותו גם בפנים, אך בהודעה מיום 4.6.08 אמר שאינו יודע מיהו שביצע את הדקירה בפנים מפני שהדקירה הראשונה בחזה טשטשה אותו. כן מסר המתלונן בהודעה השניה כי המשיב 1 אמר לו בשעת הדקירה כי הסיבה לכך היא: "אתה מדבר עם הבחורות", וכי לאחר הדקירה, כשהחל להתנדנד ימין ושמאל, ראה במקום גם את המשיבים 3 ו-4.

אחמד זיהה בהודעותיו את הרכבים שנכחו באירוע כרכבים של המשיבים 1 ו-2. כן זיהה אחמד את המשיבים 1-4 כמי שירדו מרכבים אלו לכיוון הרכב שלו; את המשיבים 1 ו-2 כמי שהפליאו את מכותיהם באחיו המתלונן, גררו אותו והחזיקו סכינים בידיהם; ואת המשיב 3 כמי שהכה את רכבו ולאחר מכן אותו עצמו באמצעות הצינור שבידיו. לדברי אחמד, הוא ראה כיצד המשיב 1 דוקר את המתלונן משמאל לחזה. הוא לא ראה מי מבין המשיבים 1 ו-2 גרם לחתך בפניו של המתלונן "כי שניהם היו מכים אותו".

עמרו, שהנו נער בן 15 שנים וחצי, זיהה גם הוא בהודעתו את המשיבים 1-4, המוכרים לו כשכניו, כמי שנכחו באירוע התקיפה. גם הוא ראה את המשיבים 1 ו-2 כשהם מחזיקים סכינים בידיהם, תוקפים את המתלונן באגרופים וגוררים אותו. לאחר מכן ראה כיצד המשיב 1 דוקר את המתלונן בצד הגוף "וסובב את הסכין כאשר היא בתוך הגוף"; כיצד המתלונן נופל על הרצפה; וכיצד המשיב 2 דוקר את המתלונן בפניו באמצעות הסכין. עמרו הוסיף והתייחס בהודעתו לצינור בו אחז המשיב 3, ואשר באמצעותו המשיב 3 היכה את רכבם ומנע את היציאה ממנו שלו ושל אחמד, ולאחר מכן היכה גם את גופו של אחמד. כן הזכיר עמרו את מעורבותו של המשיב 4 שמנע את יציאתם מדלת הרכב, והוסיף כי בשעת המנוסה של המשיבים 1-4 לרכבים מהם באו, הוא הבחין בהימצאותו של המשיב 5 בתוך מכונית ה-BMW.

הגרסאות של שלושת עדי ראייה לכאוריים אלה מקבלות חיזוק ממקורות חיצוניים. שלושתם ללא יוצא מהכלל הזכירו אשה שחלפה במקום האירוע לאחר הדקירה. המתלונן ציין כי סימן לאותה אשה, שנראתה לו יהודיה, כי הוא מבקש להתקשר מהטלפון הנייד שלה "אבל היא ברחה מהמקום". אחמד מסר כי לאחר דקירת המתלונן חלפה במקום "בחורה ברכב שלה מסוג גולף או פולו שחורה או כחולה", שעצרה את הרכב ולבקשתו נאותה לחייג ממכשיר הטלפון הנייד שלה למספר הטלפון הנייד של אחיו ראיד, אותו הוא מסר לה. אז נטל אחמד את המכשיר ממנה והודיע לראיד על מעשה התקיפה. בדומה לכך תיאר עמרו בהודעתו "זקנה יהודייה שהחנתה את הרכב שלה מסוג גולף או פולו צבע של האוטו כחול ודיבר איתה אחמד בעברית". אשה זו (מזל יצחקי) אותרה על ידי המשטרה ואישרה גרסאות אלה. מהודעתה מיום 3.6.08 עולה כי היא בת 64 שנים, וכי בליל האירוע, כאשר החלה בנסיעה ברכב של בתה מסוג פולסוואגן בצע כחול, היא הבחינה בתגרה בהשתתפות כ-10 צעירים בני 17 עד 20. אחד מהם ניגש אליה וביקש ממנה בעברית לחייג עבורו ממכשיר הטלפון הנייד שלה למספר מסויים באומרו "שהורגים שם מישהו". היא נענתה לבקשה ושמעה את הבחור אומר בטלפון בערבית "בוא מהר הורגים אותנו מכות". בדיקת מכשיר הטלפון של העדה העלתה כי בליל האירוע בשעה 23:21 אכן בוצעה בו שיחה למשך 22 שניות למספר הטלפון הנייד של ראיד אבו סרחאן, אחיהם של אחמד ושל המתלונן.

ראיד מסר בהודעתו כי שיחת הטלפון מאחמד, שהעירה אותו משנתו בבית אביו, הייתה ממספר טלפון נייד שאינו מוכר לו. באותה שיחה אמר לו אחמד "הרגו את רמזי בכניסה לכפר תעזור לנו". ראיד מיהר להתלבש, הודיע על כך לאביו ועלה לכביש שליד הבית. אחמד הגיע למקום ברכבו יחד עם חברו אמין חסאסנה. אלה מסרו שנאסר חסאסנה, בן דודו של אמין, הסיע את המתלונן לבית החולים. כמו כן מסר אחמד שהמשיב 1 דקר את המתלונן בסכין ושהמשיב 2 עזר לו בכך. הסיבה לדקירה, לפי הידוע לראיד, נעוצה בכך שהמתלונן מתקשר לבת במשפחת המשיבים.  

הודעתו של אמין חסאסנה מאששת גרסה זאת. הלה מתאר נסיעה בה נטל חלק ברכבו של נאסר חסאסנה לכיוון ביתם בג'בל מוכבר. בערך בשעה 23:10 הם ראו בחור שותת דם המוכר לו כרזמי (המתלונן), חברו של נאסר. אמין פתח את הדלת והעלה את הפצוע לרכב, ונאסר המשיך בנסיעה ולקח אותו לבית החולים "שערי צדק". אמין הצטרף אל אחמד, אחיו של המתלונן, בנסיעה לביתם בג'בל מוכבר, שם דיווחו להוריו של המתלונן על המאורעות. בעקבות זאת נסע אביו של המתלונן לבית החולים.

נאסר חסאסנה ציין בהודעתו כי בהגיעו למקום האירוע ראה את המתלונן כשדם על גופו ודימום בפניו. נאסר ראה במקום את אחמד ואת עמרו, והסיע את המתלונן לבית החולים.

הודעת עטא אבו סרחאן, אביהם של המתלונן ושל אחמד, מחזקת את הקשר של המשיבים אל הפגיעה במתלונן. לדברי האב, לאחר שבנו אחמד הגיע ממקום האירוע ודיווח לו על הפגיעה במתלונן, הוא ירד לבית שכנו, אביה של ג'ומאנא, על מנת לשאול מה קרה, ואז יצא אליו המשיב 5 בצעקות ואמר לו: "הבן שלך אנס את בתי" (הודעה מיום 4.6.08 שו' 7-8). לדברי אביו של המתלונן "איך ששמעתי את זה חזרתי אחורה כי לא היה לי מה להגיד בדבר שפוגע בכבוד" (שם, שו' 15-16). הטחת טענה מצד המשיב 5 בדבר חילול כבוד המשפחה על ידי המתלונן כנגד בתו, כשהיא נעשית זמן קצר לאחר האירוע, קושרת באופן בולט את המשיב 5 ואת משפחתו אל תקיפת המתלונן. אמנם המשיב 5 מכחיש שאמר את הדברים, אך הוא אישר בחקירתו כי אכן התקיימה שיחה בינו לבין אביו של המתלונן סמוך לאחר האירוע. בכך קיימת ראשית ראיה לגרסת אביו של המתלונן. לא זו אף זו: עדנאן עבידיה, אחיו של המשיב 5 שהגיע לבית אביהם לאחר האירוע, אמנם הכחיש בהודעתו מיום 3.6.08 כי המשיב 5 אמר לאביו של המתלונן שהמתלונן אנס את בתו, אך יחד עם זאת טען כי שמע את המשיב 5 צועק באותה הזדמנות לאביו של המתלונן "שבנו רמזי מתעסק עם הבת שלו ומטריד אותה בטלפון ושהוא לא מתבייש לבוא אליו לבית ולזרוק אבנים" (שו' 77-79). הרי לפנינו ראיה לכאורית ישירה מצד בן משפחה של המשיבים, למניע שגרם להם לתכנן ולבצע את תקיפת המתלונן.     

5.         כל הראיות הללו, ובכלל זה אופן ההשתלבות שלהן זו בזו, אף שאינן מעלות בהכרח כבר כעת הוכחה של האשמה מעל לספק סביר - בין היתר בשל הצורך לברר אי-התאמות מסוימות בגרסאות הנחקרים מקרב עדי התביעה - מהוות ללא ספק "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147). בכך, כידוע, די על מנת שהראיות ייחשבו כראיות לכאורה לצורך הקמת עילת מעצר עד תום ההליכים.

6.         לכך מצטרפות הפרכות בגרסאות האליבי שמסרו מרבית המשיבים. המשיב 1 טען כי בליל האירוע שהה בביתו עם רעייתו, ולמשמע הצעקות בשכונה בסביבות השעה 23:00 יצא החוצה והבחין בהתקהלות וביידוי אבנים. האשה, אמירה, טענה לעומת זאת כי בין השעות 22:00 ועד 23:00 צפתה יחד עם בעלה בתכנית טלוויזיה בבית אמו, ומשם שניהם שבו לביתם, "וישבנו קצת ואחרי זה ישנו יחד עד הבוקר". זאת ועוד. לדברי האשה, באותו לילה היא לא שמעה על כל אירוע מיוחד בשכונה, ורק למחרת היום נודע לה מילדיה על ההתפרעות שהתרחשה בלילה.

המשיב 2 טוען כי בלילה בו התרחשה ההתפרעות הוא חזר עם חברתו, אמאל, מבילוי ליד מלון שלום. אמאל, לעומת זאת, טענה בהודעתה כי הבילוי ליד מלון שלום התרחש יום לאחר האירוע, ביום 28.5.08. כמו כן, לדבריה יום קודם לבילוי ליד מלון שלום היא בילתה עם המשיב 2 בארמון הנציב ולא ליד מלון שלום. בתחילה טענה כי נשארו בארמון הנציב כשעתיים החל מהשעה 19:30 או לכל המאוחר 20:00, ואז נפרדה מהמשיב 2 ועזבה את המקום ברכבה (הודעה מיום 3.6.08 שו' 59-60). לאחר מכן (בשו' 62) טענה כי נפרדה מהמשיב 2 בשעה 23:00 לערך. דא עקא, שמחקר תקשורת שנערך למכשירי הטלפון הניידים של המשיב 2 ושל אמאל העלה כי בליל האירוע בשעה 22:32 המכשיר של המשיב 2 נקלט באזור ג'בל מוכבר, ועוד קודם לכן, בשעה 22:06, התקשרה אליו אמאל. בזכרנו כי האירוע של תקיפת המתלונן התרחש לאחר השעה 22:45, אין אפוא לכאורה בפי המשיב 2 טענת אליבי לגבי פרק הזמן הרלוונטי. טענת הסנגור לפיה המשיב 2 ואמאל עשויים היו לשוחח עוד קודם לפרידתם באותו ערב, ככל שאחד מהם היה מחפש את השני תוך כדי היציאה המשותפת, אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו של המשיב 2 לפיה המפגש בינו לבין חברתו בערב שבו התרחשה ההתפרעות בשכונה התבצע בדרך של ישיבת שניהם בתוך רכבו מהשעה 18:00 ועד השעה 22:45 (גיליון 1 שו' 38 ואילך להודעה מיום 2.6.08).

המשיב 4 טוען כי בליל האירוע שהה יחד עם אביו, אחיו וגיסו בבית אביו. אולם המשיב 4 לא זכר בחקירתו פרטים רבים, ולגבי פרטים אחרים ערך תיקונים תוך כדי מתן ההודעות. כך, לא זכר המשיב 4 מתי הגיע לבית אביו. פעם אחת טען כי אביו וגיסו (אחמד) הגיעו לבית האב אחריו (שו' 39 להודעה מיום 5.6.08), אך לאחר שעומת עם גרסתו הנוגדת של הגיס (לפיה הוא והאב פגשו את המשיב 4 ליד המסגד) השיב: "אני לא זוכר מה שקרה איתי כואב לי הראש" (שו' 41). משיב 4 הוסיף בחקירתו כי נשאר בבית אביו עד לשעה 23:30, בה שמע יחד עם יתר הנוכחים (אביו, אחיו וגיסו) את קולות ההתפרעות בחוץ, ולמשמע הקולות יצאו הוא וגיסו החוצה לבדוק את המתרחש (שו' 17-22). הגיס, לעומת זאת, טען בהודעתו כי בסביבות השעה 22:45 יצא בגפו מבית האב, שם נותרו האב, המשיב 4 ואחיו. בדרך לביתו הוא שמע צעקות, ורק אז יצא המשיב 4 מבית אביו לכיוון ההתקהלות (הודעת הגיס אחמד אבו סרחאן שו'  33- 39). אחיו של משיב 4 סתר בהודעתו הן את גרסת המשיב 4 והן את גרסת הגיס, באומרו כי כאשר עזב את בית אביו בשעה 23:00, נותרו בבית האב, המשיב 4 והגיס, וכי הוא לא שמע יחד אתם את הצעקות (הודעת האח איאד עבידיה שו' 27, 36-37, 45-46). דברים אלה סותרים הן את טענת המשיב 4 לפיה הצעקות נשמעו כאשר הארבעה ישבו יחד בבית האב (שו' 19-20, 27-28), והן  את טענת הגיס לפיה הוא עזב את בית האב בעוד המשיב 4 ואחיו נותרו בו. הודעת אביו של המשיב 4 אינה מקלה על יישוב הסתירות. כך, למשל, לא יכול היה האב (מוחמד עבידיה) לתאר את סדר ומועדי עזיבת ביתו על ידי הנוכחים השונים (שו' 47-50), ולדבריו הם לא שמעו באותו הלילה צעקות וקולות של קטטה בכפר (שו' 61-62).                  

המשיב 5 טען בחקירתו כי בעת האירוע שהה בבית אביו (סבם של ג'ומאנא ושל המשיבים 1 ו- 3), לאחר שבשעה 20:00 עלה לאותו בית ונותר לשהות שם עד שהחל יידוי האבנים (הודעה מיום 2.6.08 שו' 3-4). לעומת זאת, אביו של המשיב 5 טען בחקירתו כי בזמן ההתפרעות הוא היה לבדו "בבית ישן על המיטה", וכשהסתכל מהחלון ראה את בנו המשיב 5 "ברחוב עומד יחד עם האנשים" (שו' 26-32). בנוסף, האב לא היה מסוגל לאשר את עצם הטענה בדבר נוכחות המשיב 5 בביתו באותו ערב (שו' 35-36), חרף טענת המשיב 5 לפיה באותו ערב הוא שוחח עם אביו בביתו (הודעה מיום 5.6.08 שו' 13-14). אחיו של המשיב 5 (עדנאן עבידיה) אינו מסוגל אף הוא לתמוך בטענת האליבי שלו, שכן לדבריו עזב את בית אביו, שם שהה גם המשיב 5, בסביבות השעה 20:30 (שו' 9-10).

7.         הסניגור העלה שורה של טענות כנגד תוכנן ומשקלן של ראיות התביעה. לא מצאתי כי יש בטענות אלה לשלול את קיומן של ראיות לכאורה לאשמת המשיבים או להחליש את הראיות שנאספו במידה המונעת הקמת עילת מעצר על יסודן.

אמנם המתלונן נקב בשמות של המשיבים 1-4 רק בהודעתו השניה מיום 1.6.08. אולם ההודעה הראשונה של המתלונן מיום 29.5.08 כלל לא הייתה הודעה, אלא ניסיון של המשטרה לגבות ממנו הודעה בבית החולים יממה וחצי לאחר פציעתו הטראומטית. ניסיון זה לא צלח בשל דבריו של המתלונן כי קשה לו לדבר, שלוו בעצימת עיניים ובבקשתו מהחוקר לבוא אחר כך. 

שלא כפי שנטען, אמין לא סיפר בעדותו כי כאשר אחמד הגיע לבית אביו ושוחח עם אביו על הפגיעה באחיו-המתלונן, הוא לא נקב במשיבים כמי שביצעו את התקיפה. מה שכן נאמר על ידי אמין הוא שבדרכו עם אחמד ממקום האירוע לביתו של אחמד "הוא בכה כל הדרך ולא אמר כלום", ושגם כאשר אחמד פגש את הוריו הוא "היה מפוחד לא יכל לדבר" (עמ' 2 שו' 5, 11).

הניסיון למצוא סתירות כאלו ואחרות בגרסאות של אחמד ושל עמרו לגבי המהלך המדויק של האירוע אינו מסוגל לשלול את כוחן הלכאורי של גרסאות אלו לבסס הרשעה עליהן בשילוב עם יתר הראיות המצויות בתיק. חלק מהסתירות הנטענות כלל אינן שינוי גרסה אלא הוספת פרטים ורענון זיכרון תוך כדי החקירה (כמו למשל מקומות הפגיעה בגופו של אחמד או זהות מי שדקר את המתלונן). לצידן קיימות אמנם אי-התאמות מסוימות (כגון לעניין מה קדם למה: הכאת אחמד בצינור או הכאת המתלונן, או עניין הסרת חולצת המתלונן שהזכיר עמרו ולא הזכירו המתלונן ואחמד). אולם הסתכלות מקיפה על חומר החקירה, ובעיקר על ה"יש" המצוי בהודעות של אחמד ושל עמרו ועל היקף הפרטים התואמים בהודעות אלו בשים לב למספר האנשים הלא מבוטל שנטלו בו לכאורה חלק, מאפשר בהחלט לראות בהן חומר גולמי העשוי להבשיל לאחר כור ההיתוך של המשפט, ובהצטרף אל יתר הראיות והפרכות בגרסת המשיבים, כדי הוכחה מעבר לספק סביר. אין מדובר בסתירות היורדות לשורשם של דברים, להן נודעת על פי ההלכה הפסוקה נפקות גם בשלב של בחינת קיום ראיות לכאורה.

בדומה לכך שינוי הגרסה של המתלונן תוך כדי חקירותיו בשאלה האם יצא לבדו מהרכב או הוצא ממנו בכוח על ידי המשיבים 1 ו-2, או בשאלה האם ביציאתו מהרכב החזיק המתלונן בשרשרת ברזל אשר באמצעותה פגע במשיב 1, כפי שטען המתלונן בהודעתו מיום 1.6.08 אך חזר בו בהודעתו מיום 4.6.08. אילו כתב האישום היה נסמך על הודעת המתלונן לבדו, ייתכן שהיה בסתירותיו אלה כדי לפגום בחומר החקירה בעוצמה המשפיעה אפילו לצורך הבחינה הלכאורית. לא כן כאשר קיימות הודעות משכנעות לכאורה של שני עדי ראיה נוספים, שמסרו גרסה עקבית ואחידה לגבי הנקודות בהן המתלונן שינה את דבריו, באופן המקנה תמיכה חיצונית לגרסה המאוחרת של המתלונן, ובהתחשב ביתר הראיות החיצוניות התומכות בזיהוי המשיבים כמי שנכחו בתקיפה, לרבות הסתירות והפרכות בגרסאות המשיבים עצמם. אין להתעלם גם מסמיכות הזמנים בין מועד פציעת המתלונן לבין חקירתו (המעשית) הראשונה מיום 1.6.08 - ארבעה ימים בלבד במהלכם נותח המתלונן פעמיים - כאשר במהלך אותה חקירה ביקש המתלונן פעמיים הפסקה לשם מנוחה. בנסיבות מיוחדות אלה ניתן לזקוף, לפחות לצורך הבחינה הלכאורית, את אי-הדיוקים בחקירה הראשונה גם למצבו של המתלונן במהלכה. לכן, לדוגמה, אמירת המתלונן בחקירה הראשונה כי המשיב 1 דקר אותו גם בפנים, בשונה מדבריו בחקירה השניה כי אין הוא זוכר מי ביצע את הדקירה בפנים בשל הטשטוש שגרמה לו הדקירה הקודמת בחזה, אינה מספיקה כדי לשלול מגרסת המתלונן את כוחה הלכאורי כאשר היא נבחנת לא בבדידותה אלא על רקע המארג הכולל של הראיות שנאספו. במארג כולל זה, הוכחה לכאורה עדיפות הגרסה השניה המתיישבת עם הטענה שהדקירה בפנים בוצעה על ידי המשיב 2.      

חלק מאי-ההתאמות המיוחסות על ידי המשיבים למתלונן, לאחמד ולעמרו אינן למעשה כאלה, בהיותן יורדות לפרטי פרטים דקים שלא ההודעות במשטרה הן המקום להסיק לגביהן מסקנות, ובמיוחד כאשר מדובר בעדי ראיה שלא השקיפו על האירוע כצופים מהצד אלא היו מעורבים בתוכו וחוו במהלכו פחד וטראומה באופן שיכול היה להסיט את תשומת ליבם ולמנוע התרכזות בכל הפרטים. כאלה הן, למשל, השאלה באיזה שלב בדיוק שלפו המשיבים 1 ו-2 את הסכינים; השאלה האם המתלונן ועדי הראיה עשויים היו בשעת הלילה בה מדובר לחשוב שמכוניתו של המשיב 1 (שבמציאות הנה שחורה) היא בצבע ירוק או כחול; או השאלה האם דוקרו של המתלונן הרים אותו לפני הדקירה השניה או שעמרו הוא זה שהרים את המתלונן לאחר הדקירה.            

לא מצאתי לכאורה חוסר היגיון בהתנהלות הנוגעת לפינוי המתלונן לבית החולים. העובדה שהמתלונן פונה על ידי רכב חולף (של נאסר חסאסנה) ולא ברכב של אחמד, עשויה להיות מוסברת בטראומה בה היה מצוי אחמד כפי שתוארה בהודעתו של אמין חסאסנה שליווה אותו לבית הוריו ברכבו של אחמד (ולא כטענת המשיבים שרכב זה נעלם ולא הוזכר בכל הנוגע לשלב שלאחר התקיפה; ראו הודעת ראיד אבו סרחאן, אחיו של אחמד, שו' 5-6). אפשר גם כי אחמד השתהה לחזור לרכבו בשל חששו מהתוקפים, או שנרתע מלנסוע בו לאור הפגיעה שנגרמה לרכב ממכותיו של המשיב 3 בצינור הברזל, כך שתוך כדי ההתעכבות הגיע רכבו של נאסר. הימנעותו של עמרו מלהזעיק עזרה באמצעות הטלפון שלו אינה מלמדת, כפי שטוענים המשיבים, כי עמרו לא נכח באירוע. אפשר שעמרו, שציין בהודעתו כי "זאת פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה קטטה עם סכינים", פחד להתקשר, ואפשר גם שמכשיר הטלפון הנייד לא היה בידיו של עמרו באותה עת.        

8.         העובדות המוכחות לכאורה, כפי שהן מתוארות בכתב האישום, מקימות לכאורה נגד כל המשיבים ביצוע עבירה של ניסיון לרצח. אין מדובר בדקירה ספונטנית תוך כדי תגרה אלא בדקירה שיועדה בכוונת מכוון לבית החזה השמאלי, מתחת לבית השחי, באופן שלפי הודעת הרופא מסוגל היה לקטול את חייו של המתלונן. כוונת הפגיעה דווקא במקום זה נלמדת לכאורה הן מכך שהמשיב 2 החזיק את המתלונן מאחור בעת ביצוע הדקירה בבית החזה על ידי המשיב 1, והן מדבריהם של המתלונן ושל עמרו אודות סיבוב הסכין על ידי המשיב 1 בעודה בתוך גופו של המתלונן.

הראיות הלכאוריות מצביעות על כך שהכוונה להמית את המתלונן לא נולדה תוך כדי האירוע האלים, אלא תוכננה מראש על ידי כל המשיבים. מסקנה זו נלמדת לכאורה מכך שהמשיבים לא הגיעו באקראי למפגש עם המתלונן אלא המתינו לו מבעוד מועד כשהם יושבים בתוך שני כלי רכב שחסמו את דרכו של הרכב בו נסע המתלונן. המשיבים 1 ו-2 ביצעו לכאורה את הדקירה בת-ההמתה. המשיבים 3 ו-4 מנעו באופן אלים את יציאת אחמד ועמרו מהרכב, על מנת לאפשר למשיבים 1 ו-2 לבצע את הרצח המתוכנן בלא הפרעה. המשיב 5 אמנם לא יצא מהרכב ולא נטל חלק פיזי באלימות עצמה. אולם בהיותו אביה של האשה אשר להגנת כבוד משפחתה נועד לכאורה הרצח, ולנוכח הראיות הלכאוריות בדבר אזכור הקשר בין בתו לבין המתלונן בצעקות שיצאו מפיו של המשיב 5 לאחר ניסיון הרצח תוך כדי עימות עם משפחת המתלונן, הוכח לכאורה גם כי נוכחות המשיב 5 ברכב לא הייתה אקראית ותמימה אלא חלק מהקשר אותו קשרו כל המשיבים להמתת המתלונן. המשיב 5 יכול היה לנסות לסתור מסקנה לכאורית זו בדרך של מתן הסבר אחר להימצאותו ברכב. משבחר המשיב 5 שלא לעשות כן אלא להכחיש את הימצאותו במקום בעת האירוע, ומשהכחשה זו נסתרה לכאורה, נותרה על כנה גם המסקנה הלכאורית הקושרת את המשיב 5 לייזום ולתכנון הרצח.         

במצב דברים זה קיים סיכוי סביר לכך שכל המשיבים יורשעו כמבצעים בצוותא של ניסיון הרצח כאמור בסעיף 29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בשל היותם מצויים במעגל הפנימי של ביצוע העבירה חרף החלק הפיזי השונה של כל אחד מהם בה. "המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה... אין זה תנאי לביצוע בצוותא שהמבצע יקיים את היסודות העובדתיים של העבירה. אפילו לא נתקיימו בו היסודות העובדתיים, עשוי אדם להיחשב כמבצע בצוותא של עבירה. אכן, המאפיין את המבצעים בצוותא הוא שהם מהווים יחדיו יד אחת השולטת על הביצוע" (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (3) 388, 404). שליטה משותפת כזאת על ביצוע ניסיון הרצח הוכחה לכאורה לגבי כל המשיבים. 

עילת מעצר

9.         מסקנה זאת מובילה היישר למסקנה נוספת בדבר קיומה של עילת מעצר עד תום ההליכים נגד המשיבים.  בנסיבות  המקרה,  עילה  זו  הנה  סטטוטורית  מכוח  הוראת  סעיף  21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -מעצרים), תשנ"ו-1996, הקובעת חזקת מסוכנות לגבי "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם". דקירת המתלונן בסכין בבית החזה משמאל בכוונה להמיתו, בשעה שהוא מוחזק בכוח מאחור כצאן לטבח, מהווה הן ביצוע עבירה באלימות חמורה, הן ביצוע עבירה באכזריות והן ביצוע עבירה תוך שימוש בנשק קר. כאמור, נתונים אלה מתקיימים בכל המשיבים אף שלא כולם נעצו את הסכין בגופו של המתלונן. די בכך שהמשיבים יזמו את התקיפה ועמדו מאחוריה, על רקע טענתם בדבר חילול כבוד משפחתם על ידי המתלונן, כדי לעשות כל אחד מהם עונה על תנאי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) הנ"ל.

חלופת מעצר

10.       כפועל יוצא מנסיבות וממטרת התקיפה במקרה דנן, מגיעה מסוכנותם של המשיבים לשלומו של הציבור, בכלל, ושל המתלונן, בפרט, לדרגה כזאת שאינה מאפשרת להסתפק בפחות מאשר מעצר ממש לשם הפגת המסוכנות. זאת, חרף היות המשיבים 1 ו-4 נטולי עבר פלילי כלשהו וחרף היות המשיב 3 בעל עבר פלילי בלתי-רלוונטי. כבר נפסק פעמים רבות כי בהעדר נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, מקומו של דוקר הנו מאחורי סורג ובריח גם בתקופה בה מתנהל משפטו הפלילי, וזאת בהיות המעצר הדרך היחידה להגן על הציבור מפני מסוכנותו של מי שעושה שימוש בסכין לתקיפת אדם ולו פעם אחת. לא כל שכן כאשר כוונת הדוקר הייתה לקפח את חייו של הנדקר. מסוכנות זו כה ניכרת עד כדי כך שהיא דוחה אפילו המלצה של שירות המבחן בתסקיר מעצר בדבר קיומה של חלופת מעצר בית ראויה. החלטה מנחה, אותה מרבים לצטט בהקשר זה, הנה בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל, מיום 22.4.94, בה בית המשפט העליון אמר את דברו בצורה ברורה ונחרצת:

"לפנינו מחזה-זוועה על דרך ליישוב חילוקי דעות. יש שמכנים דרך זו 'תרבות הסכין', ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים. זה הכלל וזה יהיה אף דינו של העורר".