החלטה בתיק בש 4686/05

1.         זהו ערר של המדינה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט יצחק מילנוב) מיום 17.7.2005, בב"ש 5270/05, שבה הורה על שחרורו של המשיב בערובה.

2.         נגד המשיב, תושב האזור, הוגש כתב אישום, שבו יוחסו לו עבירות של ניסיון לגניבת רכב, שהייה בלתי חוקית והחזקת סמים לשימוש עצמי, שבוצעו ביום 2.7.2005 בסמוך לשעה 02:30. בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים. הבקשה הוגשה כשהמשיב היה עצור בתנאי אשפוז, בשל פציעתו ברגל כתוצאה מפגיעת רכב משטרתי בו במהלך ניסיונו לברוח. רגלו הימנית, מעל הברך ומטה, נתונה כולה בגבס, והוא נזקק לקביים לשם הליכה. מצב זה צפוי להימשך על פני מספר שבועות.

3.         ביום 17.7.2005 - לאחר שנחקרו לפניו שני קרובי משפחתו של המשיב, תושבי ישראל, שהוצעו לשמש כערבים, ובהתחשב בפציעתו של המשיב - הורה בית המשפט על שחרורו בערובה של המשיב בתנאים מגבילים כלהלן: הוא ישהה ב"מעצר בית" מלא ומוחלט אצל קרוב משפחתו בסילוואן; הוא יפקיד בקופת בית המשפט סך של 3,000 ש"ח; הוא יחתום על התחייבות בסך 10,000 ש"ח ויעמיד שני ערבים על סכום זהה כ"א; הערבים, קרובי משפחתו, גם יחתמו על התחייבות להודיע למשטרה על כל הפרה של תנאי השחרור בערובה.

4.         העובדות שביסוד כתב האישום מוסכמות בעיקרן על הצדדים. המשיב נתפס סמוך לאחר שפרץ לרכב בירושלים. תצפית משטרתית הבחינה בניסיונו לפרוץ לרכב מסוג יונדאי. משזוהה על ידי התצפית כשהוא כבר בתוך הרכב, יושב על כסא הנהג, רצו לעברו בלשים שהיו במקום. המשיב יצא מהדלת שליד הנהג והחל לברוח. תוך כדי ריצה, נפגע מרכב משטרתי. לדברי השוטרים, הוא ניסה להתנגד למעצרו, אך הם הצליחו לתפוס אותו ולקשרו באזיקים בידיו וברגליו. לדבריהם, פגיעת הרכב בו היתה תוצאה של היתקלותו ברכב בעת מנוסתו. המשיב טוען לעומתם, כי נהג הרכב המשטרתי ניסה לדרוס אותו. עוד הוא טוען, כי במהלך מעצרו היכו אותו השוטרים, והמשיכו לעשות כן גם בניידת, בדרך לתחנת המשטרה. תלונותיו אלה נמצאות בחקירת מח"ש. עם מעצרו, נתפס תיקו ובו כלי פריצה שונים (מברגים וכלי עבודה אחרים), כפפות ופנס. עוד נתפסו אצלו מפתח של מכונית ומחשב לרכב, שניהם של רכב מהסוג שאליו פרץ (יונדאי). כמו כן, נתפס בכיס חולצתו כדור אחד של סם מסוכן מסוג MDMA("אקסטזי").

5.         בחקירתו במשטרה באותו לילה הודה המשיב כי פרץ לרכב. הוא טען כי ניסה לגנוב את הטייפ בלבד. עוד אמר כי שמע שאפשר להניע מכוניות מסוג יונדאי באמצעות המפתח שנתפס אצלו, אותו הביא מבית לחם, וכי ניסה לבדוק האם יש דברים בגו. לשאלה, "אם היית מצליח היית גונב את הרכב", ענה "לא יודע" (עמ' 3 להודעתו, ש' 78-79). עוד הוא סיפר בחקירה כי לפני שפרץ לרכב, לקח כדור אקסטזי. כשנשאל "בשביל מה אקסטה אם באת לגנוב", השיב "בוא נגיד שאני נרקומן אקסטה. נראה לי שמהאקסטה יצא לי לגנוב" (שם, עמ' 2, ש' 24-25). כן אמר כי הוא משתמש באקסטזי מזה "שנתיים וחצי - שלוש" (שם, ש' 33).

6.         כאמור, בית משפט השלום הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, ועל החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

המדינה טוענת כי חלופת המעצר אינה מפיגה את החשש מפני הימלטות המשיב מהדין, וכי שילוב חשש זה עם מסוכנותו של המשיב מחייב את מעצרו עד תום ההליכים נגדו. לטעמה, מעצר בית בשטחי ישראל יש בו כדי להכשיר את שהייתו הבלתי חוקית של המשיב, והוא מטיל סיכון על הציבור כולו. לטענתה, יש ליתן משקל לשילוב הנפוץ שבין עבירות השהייה הבלתי חוקית לבין עבירות הרכוש, שילוב המקבל משנה תוקף לנוכח עברו הפלילי של המשיב, אשר הורשע בעבירות דומות בעבר, כולל החזקת סם, ואף ריצה תקופות מאסר בפועל. לעניין עברו הפלילי של המשיב, היא מציינת כי ריצה כבר בשנת 1995 מאסר בן 30 חודשים על עבירות רכב, כי בשנת 2003 נדון ל-6 חודשים בגין אותן עבירות וכי בסוף אותה שנה ביצע שוב עבירות רכב, שבגינן הורשע ונאסר. היא מוסיפה כי נגד המשיב תלוי ועומד, כנראה, מאסר על תנאי בר הפעלה (הספק בעניין זה נובע מכך שלא היה בידיה להשיג את גזר הדין האחרון שניתן נגד המשיב). עוד היא טוענת, כי יש לתת משקל לדברי המשיב, לפיהם הוא מכור לסם מסוג אקסטזי, וכי ביצע את המעשים תחת השפעת הסם. ולבסוף, טוענת היא כי מצבו הפיזי של המשיב אינו מפיג את החשש מהימלטותו אל האזור, שכן הוא עשוי לחזור לאיתנו תוך מספר שבועות, מה גם שמוגבלותו הפיזית מתגמדת אל מול העובדה שהוא צפוי למאסר בפועל.

המשיב, לעומתה, סבור כי חלופת המעצר שעליה החליט בית משפט קמא היא חלופה מספקת. הוא הוסיף כי במקרים הקודמים שוחרר גם כן בערובה, ולא הפר את התנאים המגבילים, מלבד פעם אחת, כשצריך היה להגיע לבית משפט, אך התעכב במחסום (עמ' 5, ש' 14-17). המשיב מוסיף כי יש ליתן משקל לעובדה כי השוטרים דרסו אותו והיכוהו. כן הוא טוען, כי לא בטוח שהמאסר על תנאי שהושת עליו בעבר הוא אכן בר הפעלה.

לקראת סוף הדיון הודיעה ב"כ המדינה, לאור התעניינותו של בית המשפט, כי תנסה לברר "כיצד התנהג המשיב בעבירות קודמות בשלב שלאחר הגשת כתב האישום. דהיינו אם שוחרר בערובה - האם קיים את תנאי השחרור בערובה" (עמ' 5, ש' 10-12). יום לאחר הדיון (כלומר אתמול) הגישה הודעה לבית המשפט, ובה מסרה כי בשני "תיקי הרכב" הקודמים של המשיב הוא נעצר עד תום ההליכים, וגזר דינו כלל מאסר בפועל. בתגובתו להודעה זו, טען ב"כ המשיב כי בדיקת ב"כ המדינה אינה רלוונטית, שכן צריכה היתה לבדוק האם שוחרר בערובה והאם קיים את תנאי שחרורו בערובה. הוא ציין כי עברו הפלילי כולל יותר משתי ההרשעות שאותן בדקה ב"כ המדינה, ולכן הצהרתו בדיון לפניי יכולה לדור בכפיפה אחת עם המצוין בהודעתה. יצוין כי בהמשך להודעתה, צירפה ב"כ המדינה גם את הפרוטוקולים וההחלטות בשתי הבקשות למעצר המשיב עד תום ההליכים, שבתיקיו הקודמים.

7.         שקלתי את טענות הצדדים והתלבטתי. לבסוף, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

8.         אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר. אמנם, המשיב חולק על הימצאותן של ראיות לכאורה להוכחת ניסיון לגניבת הרכב (להבדיל מניסיון לגנוב את הטייפ שבתוכו). ואולם, על יסוד חומר החקירה שבפניי (לרבות המפתח ותמונת כלי הפריצה שנתפסו) ניתן לקבוע כי מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה לניסיון לגניבת רכב. השאלה היא, האם החלופה שקבע בית משפט קמא, הפוגעת פחות בחירותו של המשיב, יכולה להשיג את מטרת המעצר.

עיון בפסיקה מעלה, כי שהייה בלתי חוקית לכשעצמה אינה מקימה בהכרח מחסום מפני חלופת מעצר (ראו בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו; בש"פ 260/05 סביח נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו). כאשר מתלוות לעבירה זו עבירות נוספות, יכולים אנו למצוא מקרים שבהם נעצרו נאשמים עד תום ההליכים (ראו לדוגמא בש"פ 1308/05 עביד נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו), ולצדם מקרים שבהם נבחנה אפשרות החלופה (ראו, לאחרונה, בש"פ 5515/05 אמין נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו). הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה. כך, למשל, עבר נקי היווה שיקול לטובת בחינת חלופה (בש"פ אמין לעיל). לעומת זאת, עבירות של גניבת רכב, פריצה לרכב בכוונה לבצע פשע וחבלה במזיד, אשר נעשו בחבורה, כאשר תפיסת הנאשם התבצעה תוך כדי מרדף אחר שיירת המכוניות הגנובות - היוו נסיבות שהובילו למעצר עד תום ההליכים (בש"פ 1024/01 עגראמה נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו). עבירות של זיוף מסמך ושימוש בו היוו שיקול למעצר עד תום ההליכים, מחשש להימלטות הנאשם מהדין (בש"פ עביד לעיל).

9.         במקרה שלפנינו, רוב הנסיבות דוחק למסקנה שיש לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו: עברו הפלילי עשיר למדי, וכולל עבירות זהות בדיוק לאלו שבהן הוא מואשם. על אף מאסרים ומעצרים עד תום ההליכים בעבר, לא הורתע המשיב, אלא המשיך לבצע את אותן עבירות, בעיקר פריצות לכלי רכב. בנוסף, הורשע לאחרונה אף בעבירה של קבלת דבר במרמה (שהיתה כרוכה ככל הנראה בהחזקת תעודת זהות מזויפת). כמו כן, הוא משתמש בסמים (אקסטזי), ולדבריו מבצע עבירות לאחר שנוטל מהסם.

מנגד, רגלו הימנית מגובסת, נסיבה שמפחיתה באופן משמעותי ממסוכנותו, ובמידה מסוימת גם את החשש להימלטותו מאימת הדין. חשוב מכך, בית משפט קמא מצא כי חלופת המעצר שהוצעה מהווה חלופה ראויה. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי משני הערבים שנחקרו לפניו. אחד הערבים הוא גיסו של המשיב, שבביתו הוא ישהה ב"מעצר בית מלא ומוחלט". הוא עובד בעיריית ירושלים, וגילה הבנה למשמעות היותו ערב למשיב (ראו עמ' 2 לפרוטוקול מיום 17.7.2005, ש' 16-17). הערב השני, גם הוא קרוב משפחה של המשיב, המקבל הבטחת הכנסה, התחייב לשמור על המשיב כל עוד הערב הראשון אינו נמצא. המדינה לא ראתה לטעון דבר נגד ערבים אלה.

המשיב טען כי השוטרים דרסו אותו והיכו אותו, וכי גם בכך יש כדי להוות נסיבה אשר צריכה להוביל לשחרורו בערובה. לפגיעת שוטרים בנאשם, כשיקול בשאלת המעצר, יש "פנים לכאן ולכאן" (ראו דברי כבוד השופט ברק בב"ש 34/79 חזן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 557, בעמ' 559, מול אותיות השוליים ה-ו). עם זאת, מאחר שקיימת מחלוקת עובדתית בעניין זה, המצוי בחקירת מח"ש, לא ניתן בשלב זה להניח כל עובדה באשר לסיבת הפגיעה במשיב, ולפיכך אין צורך  בשלב זה לדון בעניין (ראו דברי השופט ברק, שם).

לאור הדברים האמורים, על אף הנסיבות הדוחקות להורות על מעצר, מוצא אני כי אין להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לשחרר את המשיב בערובה, בתנאים מגבילים.

10.       באשר לטענת המדינה, כי "מעצר בית" של שוהה בלתי חוקי הוא בעייתי משום שהוא מהווה הכשר לשהייה בלתי חוקית ומטיל סיכון על הציבור כולו (סעיף 4 לערר) - אינני מקבל את הטענה. הסכנה הנשקפת לציבור נשקלת ממילא בבחינת חלופת המעצר, ומשנמצאה חלופת מעצר הולמת, הרי היא מהווה מענה לסכנה זו. אשר להכשר הניתן לשהייה הבלתי חוקית, הדבר כבר נדון בפסיקה ונקבע כי אין בכך בעייתיות, "שהרי צו בית משפט ישראלי בדבר חלופת מעצר בישראל כמוהו כמתן היתר שהייה לצורך המוגדר באותו צו, כל עוד נשמרים תנאי הצו כלשונם וכרוחם" (דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה בב"ש (י-ם) 2074/99 גאזי נ' מדינת ישראל, פורסם בתקדין).

11.       לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערר. המשיב ישוחרר ל"מעצר בית" מלא ומוחלט. מצאתי לנכון לשנות את אחד מתנאי הערובה שבית משפט קמא קבע, והוא הגדלת הסכום שאותו יפקיד המשיב בקופת בית המשפט ל-10,000 ש"ח. שאר התנאים שקבע יעמדו בעינם.

12.       סוף דבר: הערר נדחה, בכפוף לאמור בפסקה 11 לעיל.