החלטה בתיק בש 4637/05

1.         ערר על החלטתו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט אברהם רובין) מיום 27.6.05, אשר הורה על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.         נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות שונות על פקודת הסמים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה). על פי האמור באישום הראשון שבכתב האישום, בתאריך 19.4.05, ברח' זלמן שז"ר בירושלים מכר העורר בשתי הזדמנויות סם מסוג קנבוס לקונים שהגיעו למקום. בהזדמנות האחת מכר העורר סם במשקל של 51.69 גר' נטו תמורת סך של 150 ש"ח, ובשניה - כמות של 107 גר' נטו תמורת סך של 400 ש"ח. בגין מעשים אלה הואשם העורר בשתי עבירות של סחר בסם לפי סעיף 13 לפקודה. האישום השני מייחס לעורר עבירה נוספת של סחר ביחס לסם מסוג קנבוס במשקל 171.70 גר' נטו,  אשר נמכר על-ידי העורר בתאריך 5.5.05 תמורת סך של 300 ש"ח. האישום השלישי מייחס לעורר עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א) ו- (ג) רישא לפקודה והחזקת סכין, בשל כך שבתאריך 11.5.05 החזיק בכמות של 248 גר' ברוטו סם מסוג קנבוס ובסכין.

3.         ב"כ העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום השלישי.

            נתמקד, איפא, בבחינת הראיות שבתיק המשטרה להוכחת האישומים הראשון והשני.

4.         אשר לאישום הראשון, מקור הראיות הן תצפיות ומעקבים שנערכו על העורר (ככל הנראה בעקבות מידע מודיעיני) והודעות שנגבו מרוכשי הסם. לאחר שבחנתי את החומר, נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המכירה לנוסעי הרכב מסוג גולף (בצבע אדום). לא מצאתי ראיות באיכות כזו לגבי המכירה לנוסעי הרכב מסוג פיאט (בצבע כהה). להלן אבאר עמדתי.

            האישום בדבר המכירה לנוסעי הגולף נתמך בדו"ח הפעולה של השוטר שי אלפי (להלן: אלפי), אשר צפה במתרחש בחניון בנייני האומה. הוא מתאר את העורר מגיע למקום ברכבו (רנו אקספרס בצבע לבן) ועימו אדם נוסף. העורר היה לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצה שחורה קצרה. במקום התנהלה שיחה בין העורר לבין שני נוסעי הפיאט שחנה בסמוך. לאחר כדקה הגיע למקום הגולף. ישבו בו שלושה אנשים. העורר ונהג הגולף נראו ע"י התצפיתן מבצעים עיסקה בסם בחלק האחורי של הרנו. נהג הגולף מסר לעורר שטרות כסף והעורר נראה " פותח את תא המטען של האקספרס ונראה מתעסק שם עם ידיו כשבאותו הזמן הבחור מהגולף צמוד אליו...". לאחר מכן נפרדו העורר והקונה. צוות שוטרים אחר עקב אחר מכונית הגולף, עצר אותה ובחיפוש שנערך נמצא הסם שתואר בכתב האישום.

            דבריו של אלפי נתמכים בעדויות מקצת מנוסעי הגולף: אלכסיי לוי סירב לשתף פעולה ושמר על זכות השתיקה. חרצ'נקו אולג אישר שהסם נקנה ליד בנייני האומה, אך לא זכר את פרטיו של המוכר ותיאורו. ואילו דניס אסטחוב תיאר את קנית הסם בדיוק כפי שעשה זאת השוטר אלפי: אסטחוב מסר שרכבו של המוכר היה רכב מסחרי (" שאפשר להכניס לו מאחורה סחורה"); המוכר היה לבוש בחולצה שחורה קצרה ובמכנסי ג'ינס; המוכר נראה " שרירי, ספורטאי, גובה  1.70". אכן כך נראה העורר; ברכבו של המוכר היה אדם נוסף שישב ליד הנהג.

            הנה כי כן, קיימת התאמה יפה בין הראיות משני המקורות שתוארו בכל הנוגע לעיסקה עם נוסעי הגולף, ובכך באה על סיפוקה הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה.

5.         אשר לעיסקה עם נוסעי הפיאט. מדו"ח הפעולה של אלפי לא ברור מתי נערכה העיסקה וכיצד. בעוד שלגבי נוסעי הגולף מתוארים מסירת שטרות כסף מזה ו"התעסקות" עם דבר מה בתא המטען של הרנו מזה, אין תיאור דומה לגבי נוסעי הפיאט. לכתחילה מתוארת שיחה בין נוסעי הפיאט לבין העורר וחברו. לאחר מכן מתוארת המכירה לנוסעי הגולף, כפי שפורט לעיל. לאחר שהגולף מסתלקת מן המקום, מתואר העורר הולך לכיוון הפיאט, פותח את הדלת, מתכופף בתוך הרכב, משוחח עם נוסעי הפיאט, ושתי המכוניות (הפיאט והרנו) עוזבות את המקום. מתוך התיאור האמור כלל לא ברור אם נעשתה עיסקה בסם וכיצד.

            ההודעות שנגבו מנוסעי הפיאט אינן מסייעות לפיזור הערפל. בוריס אניצקין אינו מדבר עברית, ולא נעשה מאמץ לחקרו בשפתו. סרגיי איזוטוב מסר בהודעתו, כי מוכר הסם היה עם אוטו אדום -  " אני חושב שזה רכב מסוג סוזוקי סוויפט". עוד אמר, כי המוכר היה גבוה ורזה. איזוטוב מתאר את העיסקה באופן הבא: כל אחד מן הנוסעים (איזוטוב ואניצקין) שם על " הפנל" של האוטו סך של 200 ש"ח. המוכר לקח את הכסף וזרק לתוך האוטו שתי שקיות עם גראס.

            אין חולק, כי העורר הגיע למקום עם אדם נוסף (שאינו מוזכר כלל על-ידי איזוטוב) ברכב רנו אקספרס לבן. אכן, במקום היתה גם גולף אדומה, בה הגיעו הקונים האחרים, אך הדבר אינו מתיישב עם דבריו של איזוטוב, כי המוכר היה עם "אוטו אדום". כך גם תיאור המוכר כאדם רזה וגבוה. ניתן להתווכח אם העורר רזה, ואולם הוא כלל אינו גבוה. גם תיאור העיסקה אינו מתיישב עם האמור בדו"ח התצפיתן. איזוטוב מתאר השלכת שקיות סם פנימה. הוא אינו מתאר פתיחת דלת והתכופפות כמו השוטר אלפי. אכן, איזוטוב אומר כי הסם נרכש  באופן שתואר באיזור בנייני האומה, אך מעבר לכך אין התאמה בפרטים.

             על יסוד האמור לעיל סברתי, כי לא הובאה תשתית ראייתית לכאורית לביסוס האישום בעבירת הסחר בקשר עם נוסעי הפיאט.

6.         אשר לאישום השני, השוטר ניר ברנע ערך תצפית על העורר ורכבו. הוא מתאר את העיסקה שבוצעה ברכב באופן מפורט. העורר פנה לחלק האחורי של הרנו וזרק לעבר הקונה (שישב בקידמת הרכב) שתי שקיות ובהן חומר צמחי ירוק. לאחר מכן חזר לשבת ברכב ומסר לקונה שקית נוספת - שלישית - מן החלק האחורי של הרכב. הקונה הכניס את שלוש השקיות לתיקו, הוציא שטרות כסף ומסרן לעורר, ולאחר מכן עזב את המקום. בסמוך לאחר מכן נעצר הקונה ובתיקו נמצאו שלוש השקיות ובהן הסם. התברר, כי הקונה הוא פיוטר ברודולין.

ברודולין תיאר בהודעתו כיצד סיכם עם המוכר, אותו פגש ערב קודם בפאב, לרכוש ממנו סמים, שהמוכר רצה "להיפטר" מהם. לדברי ברודולין, המוכר הוא בן 25, גבוה ומלא, עם שיער שחור חלק בערך עד הכתפיים. ברודולין סבר, כי שם המוכר הוא סרגיי (כי כך קראו לו האחרים בפאב), ואולם הוא לא היה בטוח בכך. ברודולין תיאר כיצד נפגש עם המוכר וקנה ממנו את הסמים. תיאוריו בעניין זה תואמים במדוייק את האמור בדו"ח הפעולה של התצפיתן.

תיאורו של מוכר הסם בהודעתו של ברודולין מעורר קושי. העורר איננו גבוה ומלא, ובעת הדיון לא היה עם שיער חלק עד הכתפיים, אלא עם תספורת קצרה. יתכן שבתאריך 5.5.05 היה מצב שיערו אחר, ואולם דבר זה לא נבדק. בנסיבות אלה, כאשר התיאור שמסר ברודולין והשם שנקב בו (סרגיי) אינם מתאימים לעורר, ניתן היה לצפות שייעשו פעולות חקירה נוספות, דוגמת מסדר זיהוי. ואולם, זאת לא נעשה.

יוצא, איפא, כי הראיה המרכזית הקיימת נגד העורר בנוגע לעבירת הסחר המיוחסת לו באישום השני היא דו"ח הפעולה של השוטר ברנע, שהעורר מוכר לו. דו"ח הפעולה ברור ומפורט, והאמור בו תואם את אופן תיאור העיסקה מפי ברודולין (שלוש שקיות שהובאו מחלקו האחורי של הרנו וכו'). אני סבורה, כי יש בחומר הראיות שפורט לעיל, על אף הקשיים שנמנו, כדי לקיים אחר התנאי בדבר ראיות לכאורה בנוגע לאישום השני, אם כי בעוצמה פחותה.

7.         אשר לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

            ההלכה היא, כי בדרך-כלל יש לעצור עד תום ההליכים נאשם המואשם בעבירות סחר והחזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, וכי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול את חזקת המסוכנות, הקמה מכוח הוראות החוק, ולהצדיק חלופת מעצר (בש"פ 5570/03, 5635 אברג'יל נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 6; בש"פ 3743/00 מדינת ישראל נ' כמאל נבואני, תק-על 2000(2), 949; בש"פ 4170/00 דוד שללאשווילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1411; בש"פ 5147/98 דניאל שולמן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 455; בש"פ 442/96 מדינת ישראל נ' יריב טולדנו - לא פורסם). צודק ב"כ העורר, כי במקרים מתאימים ניתן לסטות מן הכלל. כך סבר גם בית-משפט קמא, אשר הורה על עריכת תסקירי המעצר. מסקנתו של בית-המשפט, לאחר שבחן את עניינו של העורר בנפש חפצה, היתה, כי אין אפשרות להורות על שחרור לחלופת מעצר בעניינו. אף אני סבורה כך.

כפי שפורט בהחלטה, נערכו בעניינו של העורר שני תסקירים של שירות המבחן, ובשניהם לא ראה שירות המבחן להמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לדברי שירות המבחן, העורר מכור לסם, אך הוא אינו רואה עצמו ככזה ואינו מוכן להתערבות טיפולית. לנוכח התמכרותו של העורר לסמים, רואה שירות המבחן סכנה בשחרורו לחלופה, כיוון שהעורר ינסה להפר את התנאים כדי להשיג סמים. בתסקיר השני נבדקה החלופה הספציפית שהוצעה, והגם ששירות המבחן התרשם לחיוב מן המפקחים המוצעים, הוא לא ראה לנכון להמליץ על שחרור לחלופה זו, לנוכח החשש שהעורר יפר את תנאי השחרור כדי להשיג סמים. אזכיר, כי שירות המבחן אמון על הערכת מסוכנות ועל בדיקת התאמתן של חלופות מעצר, ובעניינו של העורר הגיע למסקנה חד משמעית, לאחר שבחן את עניינו פעמיים, כי  חלופת מעצר לא תועיל. אכן, משפחתו של העורר מוכנה להושיט לו יד ולסייע, ואולם הקושי איננו טמון באיכות החלופה המוצעת אלא במידת התאמתה בשים לב לרמת המסוכנות העולה מן  העורר.