החלטה בתיק בש 4608/05

1.      ערר על החלטת בית משפט השלום (כב' הנשיא אמנון כהן) בת.פ. 1025/04 מיום 20.6.04, שלא להפסיק את ריצוי עונש עבודות השירות של העורר עד למתן החלטה על-ידי כבוד השופט לירן בעניין חפיפת עונש המאסר בת.פ. 1227/02.

2.      ואלה העובדות הדרושות לעניין:

ביום 7.3.05 נגזר דינו של העורר בת.פ. 1025/04 בבית משפט השלום בירושלים על-ידי כב' הנשיא אמנון כהן (להלן: "התיק הראשון"). בגזר הדין נגזרו על המבקש, בין היתר, שישה חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות.

ביום 22.3.05 נגזר דינו של העורר בתיק אחר, ת.פ. 1227/02 (להלן: "התיק השני") על-ידי כבוד השופט לירן. בין יתר חלקי גזר הדין נגזרו על העורר בתיק השני שישה חודשי מאסר אשר ירוצו גם הם בדרך של עבודות שירות. בגזר הדין נקבע כי חוות דעת הממונה תוגש עד ליום 15.5.05.

ביום 10.5.05, לאחר שניתנה חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות בתיק הראשון, נקבע כי העורר יחל בביצוע עבודות השירות ביום 24.5.05, ואכן כך היה והעורר עדיין מרצה את עבודות השירות.

ביום 11.5.05 ניתנה חוות דעת על-ידי הממונה על עבודות השירות בקשר לתיק השני, בה הוא מבקש לדחות את מתן חוות הדעת ב- 180 יום מאחר שהמבקש אמור לבצע עבודות שירות בתיק הראשון. החלטת בית משפט קמא בעניין זה לא הובאה לעיוני. בעקבות עמדת הממונה, הגיש העורר בקשה ביום 15.5.05 לכב' השופט לירן לקבוע כי עונש המאסר בשני התיקים ירוצה בחופף, וזאת לפי סעיף 45 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. ביום 25.5.05 ניתנה החלטה על-ידי כב' השופטת פרידמן - פלדמן, לפיה היות והתיק הועבר אליה בשל היעדרותו של כב' השופט לירן ומאחר שגזר הדין המקורי ניתן על-ידי כב' השופט לירן התיק יועבר להחלטתו עם חזרתו מהשבתון, היינו, ככל הנראה לאחר תום הפגרה.

בעקבות החלטת כב' השופטת פרידמן - פלדמן, הגיש העורר בתאריך 26.5.05 בקשה דחופה לקיום דיון במעמד הצדדים בפני כבוד השופט לירן, אלא שממזכירות בית-המשפט נמסר לעורר כי הדבר אינו אפשרי. משכך, פנה ב"כ העורר לכב' הנשיא אמנון כהן בבקשה להורות על הפסקת ריצוי העונש בתיק הראשון, עד למתן החלטה על-ידי כב' השופט לירן בתיק השני מייד עם חזרתו. הבקשה נקבעה לדיון ליום 20.6.05 ובמעמד הצדדים דחה כב' הנשיא אמנון כהן את בקשתו של העורר.

מכאן הערר שבפנינו בו מבקש העורר להורות כי יופסק ריצוי עונשו בקשר לתיק הראשון עד למתן החלטה על-ידי כב' השופט לירן בעניין חפיפת עונש המאסר.

טענות הצדדים

3.      לטענת ב"כ העורר, עד חזרתו של כב' השופט לירן מהשבתון, ירצה העורר מעל לחצי מתקופת העונש בעבודות השירות בתיק הראשון מבלי שנתינה החלטה לגבי התיק השני, אם ירוצה העונש בחופף או במצטבר. בשל כך, עלול להיווצר מצב שבגין היעדר החלטה עלולה הבקשה להיות חסרת משמעות. יתר על כן, טוען העורר כי במקרה זה אין צורך בחוות דעת הממונה על עבודות השירות, ומכיוון שמדובר בעונש מאסר שנגזר לפני תחילת ריצוי העונש הראשון, מדובר בריצוי העונש בחופף, ולכן חוות הדדעת של הממונה בטלה ומבוטלת מאליה.

4.      לטענת המשיבה, יש למחוק את הערר היות ואין זכות ערר על ההחלטה עליה מבקש להשיג העורר, וגם לגופו של עניין יש לדחות את הערר. העורר ניסה בדרך של תחבולה, תוך העלמת עובדות מהותיות מבית-המשפט ומהתביעה, להשיג חפיפה בין שני עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות אשר נגזרו עליו. שני ההליכים האמורים התנהלו בנפרד; בעוד שהתיק הראשון התנהל בפני כב' הנשיא אמנון כהן ונוהל על-ידי המחלקה הכלכלית שבפרקליטות המדינה, הרי שהתיק השני התנהל בפני כב' השופט לירן ונוהל על-ידי פרקליטות מחוז ירושלים. בשל העובדה שבמועד מתן פסק הדין בתיק השני (22.3.05) טרם ניתן גזר דין סופי בתיק הראשון, תוצאות ההליך לא דווחו למשטרת ישראל ולא נכללו במרשם הפלילי. העורר לא טרח בשום שלב של ההליך, אם במסגרת הצגת הסדר הטיעון ואם במהלך השמעת הסיכומים לעניין העונש, להביא לידיעת בית-המשפט את העובדה כי נדון לעונש מאסר נוסף וכי הוא מבקש שבית-המשפט יורה על חפיפה של העונשים. לטענת המשיבה, מטרתו של העורר היתה, כי בית-המשפט לא יתייחס לשאלת הצטברות העונשים או חפיפתם וכך יהנה העורר מברירת המחדל הקבועה בסעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, לפיה בהיעדר הוראה אחרת בגזר הדין, תהיה חפיפה בין עונשי מאסר שונים אשר נגזרים בהליכים נפרדים על הנאשם. העורר בחר לפנות אל כב' השופט לירן בבקשתו רק לאחר החלטת הממונה על עבודות שירות, החלטה אשר משמעותה למעשה אי השלמת גזר הדין בתיק השני וכך נמנעה מהעורר חפיפת העונשים בהתאם לסעיף 45 הנ"ל.

לטענת המשיבה, במצב דברים שכזה לא קיימת לעורר זכות ערר. אם יטען העורר כי ההחלטה האמורה דינה כדין החלטה אחרת, אין לגביה זכות ערר היות והיא אינה נוגעת לענייני מעצר, שחרור, הפרת תנאי ערובה או החלטה בבקשה לעיון חוזר כדרישת סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996. מאידך, אם יטען העורר כי ההחלטה האמורה הינה חלק מגזר הדין בתיק הראשון, אזי הדרך לתקיפתה הינה באמצעות ערעור על פסק הדין.

החלטה בבקשה להפסקת ריצוי עונש - האם החלטה אחרת או שמא חלק מגזר הדין בתיק הראשון

5.      בכל הנוגע לזכות הערעור חשובה ההבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת. בכל הנוגע להליך הפלילי, למעט חריגים מסוימים, אין ערעור על החלטה אחרת בהליך פלילי (י. קדמי "על סדר הדין בפלילים" (חלק ג', מהדורה מעודכנת, תשס"ג - 2003) (להלן: "קדמי"), בעמ' 1327.

המבחן לפיו ייקבע אם החלטה שיפוטית של בית משפט מהווה פסק דין או החלטה אחרת נעוץ במשמעות הדיונית של אותה החלטה; אם ההחלטה השיפוטית מביאה לסיומו של העניין הרי היא בגדר "פסק דין" ואם לאו - הרי זו "החלטה אחרת" ( שם, בעמ' 1325). בהיות ההחלטה שבפנינו החלטה שניתנה לאחר מתן פסק הדין, הרי שאין מדובר בהחלטה המסיימת את ההליך וככזו מדובר בהחלטה אחרת.

כאמור, ככלל החלטות ביניים בהליך פלילי נתונות לערעור רק במסגרת ערעור על פסק הדין, וזאת כל עוד אין הוראה מפורשת אחרת. האם בענייננו ישנה הוראה מפורשת אחרת? בחינת הבקשה מלמדת, כי לפנינו בקשה אשר במהותה היא בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין בתיק הראשון על פי סמכותו של בית-המשפט בסעיף 44 לחוק העונשין. העורר החל בביצוע גזר הדין וכאן מבקש הוא לעכב את המשך ביצועו עד למתן החלטה על-ידי כבוד השופט לירן. לעניין זה קיימת הוראה מפורשת בסעיף 87 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, והרי לשונה:

"(א) נקבע מועד לביצועו של עונש, באחת מהוראות פרק זה או בבית-המשפט לפיה, רשאי בית-המשפט לדחות את הביצוע למועד אחר.

(ב) נדחה ביצועו של עונש לפי סעיף קטן (א), רשאי בית-המשפט לדחות פעם נוספת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ג) בית-המשפט הדוחה ביצועו של עונש לפי סעיף זה רשאי להתנות את הדחיה במתן ערובה ובתנאים אחרים שימצא לנכון; על ערובה הניתנת לפי הוראה זו יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיפים 38 עד 40 ו-44 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965.

(ד) החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור".