החלטה בתיק בש 4556/05

1.         זהו ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 1.6.05 (כב' השופט א. רובין), לפיה הורה על הארכת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בת"פ (ירושלים) 2781/05.

2.         נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413 ב' לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ושהייה בלתי חוקית בישראל, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

3.         על פי המפורט בכתב האישום, בלילה שבין 22.5.05 ל - 23.5.05, בשעה שאינה ידועה למאשימה, בשכונת הר-חומה בירושלים, גנב העורר יחד עם אחר, משאית מסוג "וולבו". השניים שברו את חלון המשאית, פתחו את הדלת, נכנסו למשאית התניעו אותה, ונסעו לכיוון השטחים.

יצוין, כי בכתב האישום הואשם שותפו של העורר גם בנהיגה בלי רישיון רכב, התחזות לאחר והכשלת שוטר.

השניים תושבי הרשות הפלשתינאית ושהו בישראל שלא כדין.

4.         בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד העורר ושותפו הוגשה בקשה למעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בית משפט קמא נעתר לבקשה ועל כך הערר שלפניי של אחד מהשניים.

5.         בבית משפט קמא לא חלק ב"כ העורר על קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, אך טען שלא קמה עילת מעצר ולחלופין, שניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים שיבטיחו התייצבותו למשפטו.

ב"כ המשיבה טען, כי קמה עילת מעצר עקב מסוכנות והן מהחשש להימלטות כיוון שהעורר הינו תושב השטחים.

6.         בהחלטתו המנומקת היטב, קבע השופט קמא, שכיוון שלעורר אין עבר פלילי ומיוחסת לו עבירת רכוש אחת, לא קמה עילת מעצר בגין מסוכנות. עם זאת קבע, כי קמה עילת מעצר עקב החשש להימלטות מאימת הדין בהיות העורר תושב שטחים.

השופט קמא הינחה עצמו לבחון חלופת מעצר והגיע למסקנה, כי בעניינו של העורר, אין מקום להורות על שחרורו, שכן האישום אינו רק בעבירת שב"ח, אלא גם בגניבת משאית יקרת ערך, ובכך מלמד העורר על עצמו, כי החוק אינו נר לרגליו, והסכנה שימלט מאימת הדין גבוהה יותר מאשר זו הגלומה בעבירה של שהיה בלתי חוקית בלבד. עוד הוסיף, כי במסגרת שיקוליו הובא השיקול, כי העונש הצפוי לעורר, אם יורשע, לא זניח, ולפיכך קיים סיכון שהעורר יתפתה להימלט מאימת הדין גם אם יותנה שחרורו בהפקדה כספית. נוכח קביעות אלו הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים.

7.         ב"כ העורר טען בעררו, כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע, כי נסיבות המקרה מקימות חשש להימלטות מאימת הדין, וכי חשש זה לא יפוג על ידי הטלת ערובה מתאימה. לשיטתו, העובדה שמיוחסת לעורר גם עבירה של גניבת משאית אין בה כדי להפוך את העורר למי שבהכרח ימלט מאימת הדין ואין מצבו שונה ממצבו של כל תושב שטחים המשוחרר בתנאים מגבילים.

עוד נטען, כי משנקבע כי לא קמה עילת מעצר בשל המסוכנות, אין העילה של הימלטות מאימת הדין כה חזקה שלא ניתן לנטרלה בחלופת מעצר.

8.         בדיון לפניי היפנה ב"כ העורר להחלטתו של כב' השופט ע. שחם, מבית משפט השלום, מיום 29.5.05, בב"ש 4108/05, אשר הורה לשחרר למעצר בית ותנאים כספיים, תושב הרשות הפלשתינאית, שיוחסו לו עבירות רכוש של התפרצות לרכב, ניסיון גניבת רכב, החזקת כלי פריצה, גניבה מרכב ושב"ח. בדוגמא זו ביקש להמחיש, לשיטתו, כי אין מדיניות מעצר אחידה בנסיבות דומות שכן המדינה לא הגישה ערר על החלטת השחרור, וביקש כי בית המשפט יתווה מדיניות בנושא זה.

כן היפנה ב"כ העורר להחלטתו של כב' השופט א. רובינשטיין בבש"פ 3756/05 יוסף טרשאן ואח' נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם - החלטה מיום 21.4.05), על פיה שוחררו תושבי הרשות הפלשתינאית, אשר הואשמו בפגיעה והשחתה של אתר עתיקות, חפירה לגילוי עתיקות כתיבה באתר עתיקות ושב"ח, בתנאי הפקדה כספית, וביקש לאמץ גישה זו.

9.         ב"כ המשיבה חלק על גישת ב"כ העורר וביקש להותיר החלטת בית משפט קמא על כנה. לשיטתו קיימת גישה אחידה ועקבית של הפרקליטות בנושאים דומים של הגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים, והעובדה שלא הוגש ערר על החלטת כב' השופט שחם, אין בה כדי להצביע כי קיים שינוי בעמדתה, שכן לכל תיק יש נסיבות שונות.

לערר שלפנינו טען, כי גניבת משאית דורשת תכנון מוקדם, תחכום וביצוע בחבורה, אף כי אינו טוען לעילת המסוכנות - החשש להימלטות מאימת הדין קיים, ואין מקום לאפשר רכישת החירות בכסף. לשיטתו, העורר צפוי לעונש כבד יחסית של מאסר בפועל לתקופה ארוכה והחשש להימלטות רב יותר.

10.       נתתי דעתי לטענותיו של ב"כ העורר ולשיטתי דין הערר להידחות.

צדק בית משפט קמא בקובעו, כי בנסיבות המקרה שלפנינו לא קמה עילת מעצר מחמת מסוכנות לרכוש הציבור, שכן מאז נחקק חוק המעצרים (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996), עבירות רכוש אינן מקימות עילת מעצר אלא בנסיבות מיוחדות (בש"פ 9086/04 בן ניסן נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(4) 794; בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 386, 390; בש"פ 7161/00 מדינת ישראל נ' רחלין ואח' , תק-על 2000(3) 2502; בש"פ 5431/98 פרנקל רוסלן ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268). הנסיבות המפורטות בהחלטות שצוינו אינן קיימות כאן.

11.       בשנים האחרונות, שב בית המשפט העליון וקבע, כי עקב "צוק העיתים", גם בעבירות שב"ח, לבדן, קמה עילת מעצר בשל החשש להימלטות מאימת הדין והקושי בקיום פיקוח משטרתי ונשללת חלופת מעצר (בש"פ 2739/02 צבאח נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 926, 930). עם זאת העובדה כי המדובר בתושב השטחים, אין בה, כשלעצמה, לשלול בחינתה של חלופת מעצר. עמד על כך כב' השופט י. קדמי בבש"פ 4757/97 ג'מאל עבד נ' מדינת ישראל , תק-על 97(3) 533, בקובעו כי: