החלטה בתיק בש 4482/07

נגד המשיב הוגש כתב אישום המיחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 + 335(א)(1), איומים, עבירה לפי סעיף 192 והחזקת סכין, עבירה לפי סעיף 186(א), הכל לפי חוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום הגיע המשיב לחוף ים בחיפה ברכב כמאבטח של נערת לווי בשם נטליה. ברכב היו כלי תקיפה שונים, לרבות סכין וגרזן. אל הרכב הגיעו המתלונן וחבריו. התפתח ויכוח בעניין רצונו של המתלונן לקבל שירותי מין וסירובו של המשיב ושל נטליה. הויכוח התפתח לריב במהלכו שלף המשיב סכין ארוכה ונעץ אותה בגופו של המתלונן. בהמשך רדף המשיב אחר חבריו של המתלונן כשהוא מאיים עליהם בגרזן. המתלונן עצמו פונה לבית החולים רמב"ם כשסכין נעוצה בגופו, שם נותח ואושפז.  

ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו. זו הבקשה שבפני. למען השלמת התמונה יצוין כי בשלבי סיום החקירה שוחרר המשיב למעצר בית בבית אחיו, זאת בהחלטת בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי האריך את מעצר הבית בבית האח תוך שינוי תנאי הפיקוח. כאמור, המאשימה עותרת להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

אין למעשה מחלוקת על קיומן של ראיות שיש בהן, לכאורה, כדי לבסס סיכוי של ממש להרשעת המשיב במיוחס לו בכתב האישום. המשיב מאשר את עיקרי העובדות שבכתב האישום במובן זה שהוא מאשר שדקר את המתלונן בסכין ושרדף אחר חבריו כשגרזן בידו. אלא שלטענתו מדובר היה באירוע של הגנה עצמית וזאת לאחר שהמתלונן, שהיה שיכור, וחבריו תקפו אותו ואת נטליה.

יובהר מיד כי טענה בדבר הגנה עצמית מקומה להתברר בהליך העיקרי במסגרת שמיעת הראיות. עם זאת אציין כי בבחינת הראיות הלכאוריות נראה כי אין בטענה זו ממש. גרסתו של המשיב בדבר אופן התרחשות האירועים נסתרת בעדותה של נטליה. גם בין גרסאותיו קיים הבדל בפרטים מהותיים בכל הנוגע לאופן התפתחות הריב עם המתלונן וחבריו ומיקום העימות (מחוץ לרכב, כטענת התביעה, או בתוך הרכב, כטענת המשיב). ואולם, כאמור, גרסאות אלו וקביעות מהימנותן יעשו במסגרת הדיון בתיק העיקרי. מעבר לכך, המשיב הגיע לזירה מלכתחילה כשהוא חמוש בכלי משחית שונים שהיו ברכבו. למעשה, מטרת נוכחותו בשטח הייתה מלכתחילה פסולה, ליווי ושמירה על נערת לווי. נראה כי זה מקרה מובהק בו הכניס המשיב את עצמו למצב של סיכון ועימות אלים. לכן, גם אם אצא מתוך נקודת הנחה כי המתלונן תקף את המשיב וחברתו או שיצר מצג כאילו בדעתו לפגוע בהם (יצוין כי המתלונן היה שתוי בעת האירוע), גם אז נראה כי לא תעמוד למשיב טענת הגנה עצמית. בכל מקרה שאלות אלו יוכרעו במסגרת התיק העיקרי. ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, (1996)); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.06)).

בנסיבות אלו, כאשר המשיב מודה בעצם הדקירה ובעיקרי העובדות וטוען, כאמור, טענת הגנה עצמית בנסיבות בעיתיות, כמפורט לעיל, ברי כי יש ראיות המבססות, ולו לכאורה, סיכוי של ממש להרשיעו בדין.    

העבירה המיוחסת למשיב מקימה חזקת מסוכנות כאמור בס' 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "החוק"). על המסוכנות הנודעת מתופעת הסכינאות אין צורך להרבות מילים. אדם המרשה לעצמו לנעוץ סכין בגופו של אדם אחר, בשר ודם, ללא שנרתע מכך מעיד על עצמו כאדם מסוכן הוא. המסוכנות אינה נבחנת לפי תוצאת הדקירה אלא לפי פוטנציאל הנזק. בדקירת אדם קיים סיכון של ממש לקטילת חיים, גם אם הדקירה לא כוונה אל עבר הלב או איבר רגיש אחר. מכאן שיש לראות באדם הדוקר אחר כמי שנכון היה לסכן את חיי הנדקר, גם אם בסופו של דבר התוצאה היא של גרימת חבלה "בלבד". בשים לב לאמור הרי שקמה עילת מעצר של מסוכנות נגד המשיב. בית המשפט העליון הבהיר לא אחת את החומרה שבשימוש בסכינים והסיכון שבהתנהגות אלימה זו באומרו:

"... מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסייה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל; בהיעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים זה הכלל..." (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם 22.4.94)).

ראו גם:

בש"פ 4767/05 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 2.6.05);

בש"פ 4749/05 ג'בארין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 9.6.05);

בש"פ 9400/04 זועבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 24.10.04);

בש"פ 2213/04 מדינת ישראל נ' פנחס (ניתן ביום 3.3.04);

בש"פ 7397/05 אביכזר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.8.05)).

בש"פ 7145/07 אללו נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.8.07).

במקרה זה, מעבר לנסיבות המקרה, נלמדת מסוכנות מעצם נסיבות ואופן הגעתו של המשיב לזירת האירוע וכן מעברו הפלילי. מדובר במשיב שעברו הפלילי עשיר ומצביע על דפוסי התנהגות עבריינית. כאמור הוא הגיע לזירה כמאבטח של נערת לווי, דבר אשר לכשעצמו מצביע על אופי עברייני. מכאן שמדובר באדם שהתנהגותו מקימה עילת מעצר של מסוכנות.

יובהר בעניין זה כי איני רואה חשש של השפעה על עדים מאחר ואין קשר בין המשיב למתלונן וחבורתו. מובן כי כמו בכל מקרה של אישום פלילי קיים חשש מובנה מהימלטות מאימת הדין. ואולם העילה העיקרית לביסוס בקשת מעצר היא עילת המסוכנות. 

גם כאשר קיימות עילות מעצר וכאשר מדובר בעבירות חמורות על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופות המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל ואם לאו כקבוע בס' 21(ב) לחוק. כבר נקבע באחת הפרשיות:

"חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" (בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן, לא פורסם (1999); ראו גם: בש"פ 7524/06  מרדכי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2006))

כאן המקום לציין, כי ההלכה הינה כי במקרים שבהם העבירה גרמה חבלה חמורה לקורבנה, הכלל הינו מעצר עד תום ההליכים, ורק במקרים חריגים בית המשפט ייעתר לשחרור בחלופה. כך למשל נקבע באחת הפרשיות: